תארו לעצמכם שיש לכם חפץ יקר ועדין שנועד למטרה אחת מיוחדת בלבד. אם תנסו להשתמש בו למשהו אחר, זה פשוט לא יתאים. כך בדיוק היה עם מזבח הזהב שניצב בתוך המשכן. זה היה המקום שבו נעשתה העבודה הרוחנית הגבוהה והאהובה ביותר לפני ה': הקטרת הקטורת, שהביאה שמחה גדולה. בגלל שהמזבח הזה היה כל כך מיוחד, ה' קבע כללים מאוד ברורים לגביו. המילה עָלָיו באה להדגיש שהאיסורים האלה שייכים אך ורק למזבח הזהב הפנימי, ולא למזבח הנחושת הגדול שעמד בחוץ שעליו היה מותר להקריב קורבנות.
קודם כל, אסור להקטיר על מזבח הזהב קְטֹרֶת זָרָה. מהי קטורת זרה? זו קטורת שמישהו מחליט להביא כמתנה פרטית משלו ועל דעת עצמו. במזבח הזה, הכל חייב להיעשות בדיוק כפי שה' ביקש וכחובה של כלל הציבור, בלי שנוסיף יוזמות משלנו. בנוסף לקטורת, אסור להעלות על המזבח הזה שום קורבן אחר. אסור להביא עֹלָה, שהיא קורבן של בהמה או עוף. אסור להביא מִנְחָה, שהיא קורבן מהצומח כמו לחם, ואסור להביא נֵסֶךְ, שזה יציקה של נוזלים כמו יין או מים.
מזבח הזהב נועד אך ורק לקטורת השלמה והאהובה. ודבר מדהים קרה שם כל יום: למרות שהמזבח היה מצופה בשכבת זהב דקה מאוד, ממש כמו עובי של מטבע, התרחש בו נס קבוע. אש הקטורת בערה עליו במשך שנים רבות ודורות שלמים, אבל הזהב מעולם לא נמס!