הניחוח הייחודי של המשכן והמקדש נועד להישאר בלעדי לתחום הקודש. התורה מציבה גבול ברור בין הקודש לחול, ומונעת את העתקת סממני עבודת המקדש אל מחוצה לו, כדי להבטיח שהריח המיוחד יאפיין אך ורק את עבודת ה׳.
הפסוק פותח בלשון יחיד ועובר ללשון רבים. הפרשנים מסבירים כי המילים אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה מופנות באופן אישי למשה רבנו, בעוד שהאזהרה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם היא מאמר מוסגר המופנה לכלל עם ישראל [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. באשר לזמן הקטרת הקטורת, יש שרואים בפסוק התייחסות ספציפית לקטורת המיוחדת הנדרשת לעבודת כהן גדול ביום הכיפורים [רשב"ם], בעוד אחרים מדגישים כי מדובר בקטורת הכללית המוקטרת במקדש מדי יום [קאסוטו, אור החיים].
המילה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ מתפרשת מלשון חשבון, מידה וסכום, והיא מתייחסת למניין המדויק של סממני הקטורת וליחס המשקלים שביניהם [רש"י, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, מלבי"ם]. איסור עשיית הקטורת חל כאשר אדם רוקח את הסממנים באותן פרופורציות בדיוק, ואפילו אם רקח רק חצי או שליש מהכמות הכוללת, הוא עובר על איסור חמור שעונשו כרת [הכתב והקבלה, מלבי"ם, אור החיים].
עם זאת, עונש הכרת חל רק על מי שרוקח את הקטורת במטרה להריח בה וליהנות ממנה [קאסוטו]. אדם שרוקח את הקטורת כדי להתלמד במלאכה, או על מנת למסור אותה לציבור עבור עבודת המקדש, פטור מעונש זה [רלב"ג, מלבי"ם]. כמו כן, מי שמכין את הקטורת ללא כוונה להריח בה עובר אמנם על איסור, אך אינו חייב כרת [אור החיים, רלב"ג].
סיום הפסוק, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַה', בא להדגיש כי הקטורת חייבת להיות מוקדשת אך ורק לשמו של ה׳ [רש"י, קאסוטו, ביאור יש"ר]. הפרשנים מבהירים כי המילה לַה' אינה כמשמעה הפשוט, שהרי ה׳ אינו זקוק להנאה פיזית מהקטורת, אלא הכוונה היא שעשייתה תהיה לשמו ולכבודו בלבד [מזרחי, שפתי חכמים].
גישה פילוסופית ייחודית מסבירה את הסיבה לדרישה הנוקשה לדיוק במשקלי הקטורת. בעוד שבעולם החול תופעות רבות מתרחשות באקראיות, ככל שדבר הוא נשגב, שלם וקדוש יותר, כך פעולותיו מוגבלות, מדויקות ומסודרות יותר. ההקפדה היתרה על מידות הקטורת משקפת את מעלתו העצומה של המקדש, שבו כל פרט מכוון ומוגדר בתכלית השלמות [רלב"ג].