הפסוק מפרט את אופן הציפוי והעיטור של מזבח הקטורת, המכונה גם "מזבח הזהב" על שם ציפויו המלא, בדומה לשולחן הטהור ולמנורה [אבן עזרא].
הציווי מתחיל בציפוי גַּגּוֹ, שהוא החלק העליון ומקום מערכת הקטורת [ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. הפרשנים מסכימים כי ציון המילה גג בא להדגיש הבדל מהותי בין מזבח זה למזבח העולה (מזבח הנחושת). בעוד שלמזבח הקטורת היה גג של ממש, מזבח העולה היה חלול, ובכל מקום שבו חנו בני ישראל במדבר היו ממלאים את חללו באדמה [רש"י, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. הדגשה זו נדרשת כדי שלא נלמד בטעות לגזור גזרה שווה בין שני המזבחות [משכיל לדוד].
הציפוי המלא בזהב נועד להבטיח שלא ייראה כלל עץ, אלא זהב בלבד, כדי שיתאים בסגנונו לשאר הכלים הפנימיים שבמשכן [קאסוטו]. בהקשר זה מתואר פלא מיוחד, אף על פי שהמזבח היה עשוי עץ וציפוי הזהב היה דק מאוד, הוא מעולם לא נשרף מהגחלים שעליו. ההסבר לכך הוא שזו הייתה אש של מעלה, שדרכה לאכול אש אך אינה מכלה את החומר הגשמי [פרדס יוסף]. כמו כן, מבחינה הלכתית, המזבח נחשב כמחובר לקרקע לאחר שנקבע במקומו וצופה, ולכן אינו מקבל טומאה ואינו טעון טבילה כשאר הכלים [תורה תמימה].
בנוסף לציפוי, התורה מצווה לעשות למזבח זֵר זָהָב סָבִיב, כלומר מסגרת או עיטור בולט [ביאור שטיינזלץ]. לזר זה ישנן מספר משמעויות המשלימות זו את זו. מן ההיבט המעשי, הזר נועד לכסות את עובי לוחות העץ של הגג מכל ארבעת הכיוונים, כך ששום חלק של עץ לא יישאר חשוף [בכור שור, חזקוני]. מן ההיבט האסתטי, הזר יוצר התאמה עיצובית בין המזבח לארון ולשולחן, שגם להם היו זרים דומים [קאסוטו].
מעבר לתפקידו הפיזי, לזר ישנה משמעות סמלית עמוקה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהזר משמש סמל ל"כתר כהונה" [רש"י, מלבי"ם]. כתר זה נקבע דווקא על מזבח הקטורת משום שהקטרת הקטורת נחשבת לעבודה המובחרת והנעלה ביותר מכל עבודות הכהונה [משכיל לדוד]. הוספת הזר מציבה את המזבח בשורה אחת עם הכלים הסמליים המרכזיים של האומה, ומרוממת את הרעיון שהוא מייצג ליעד רוחני עליון ובלתי פגיע [רש"ר הירש].