ההכנה לעבודת הקודש דורשת פעולת היטהרות מקדימה. בטרם ייגשו הכהנים אל המרחב המקודש או אל עבודת הקורבנות, עליהם לרחוץ את ידיהם ורגליהם, בפעולה המסמלת את המעבר מהחול אל הקודש ואת ההתנקות משאריות החומר, האגו והמחשבות הזרות.
מיקומו של הציווי על עשיית כלי זה מעורר שאלה, שכן הוא אינו מופיע יחד עם תיאור עשיית שאר כלי המשכן המרכזיים כדוגמת הארון והמנורה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי בניגוד לכלים הפנימיים שנועדו להשראת השכינה, הכיור משמש אך ורק כמכשיר מקדים המכשיר ומכין את הכהנים לעבודתם, ולכן הציווי עליו נכתב בנפרד [ספורנו, העמק דבר, בכור שור, חזקוני].
הכתוב מצווה וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר, והפרשנים מסבירים כי מדובר באגן עגול וגדול העשוי נחושת, אשר היו קבועים בו ברזים או דדים שמהם זרמו המים אל ידי הכהנים [רש"י, קאסוטו, מלבי"ם]. וְכַנּוֹ הוא הבסיס או המושב של הכיור, העשוי גם הוא מנחושת [אבן עזרא, רש"י]. תפקידו של הכן היה להגביה את הכיור מעל הקרקע, כדי שהמים ירדו מלמעלה למטה בנוחות על ידיהם ורגליהם של הכהנים בבואם לרחוץ [מלבי"ם, קאסוטו]. המילה לְרָחְצָה מתייחסת לכיור עצמו ולא לכן, שכן התורה כפלה את המילה נחושת כדי להדגיש שהבסיס אינו מתקדש בקדושת הכיור, ולא ניתן לרחוץ ממנו [תורה תמימה, רש"י, שפתי חכמים].
רחיצה זו אינה מיועדת לנקיות פיזית גרידא, אלא לקידוש והיטהרות רוחנית [רש"ר הירש, נתינה לגר]. היא נועדה להסיר מן האדם דעות זרות המטמאות את הגוף והנפש בטרם כניסתו למחנה שכינה [צרור המור, חומש קה"ת]. בנוסף, הרחיצה מסמלת את ניקוי העוון של חטא העגל, שכן הכיור נעשה ממראות הצובאות – אותן נשים צדקניות שלא לקחו חלק בחטא זה [שפתי כהן]. על דרך הסוד, הרחיצה במים מעבירה את מידת הדין של הלילה וממשיכה ברכה וטובה לעולם בבוקר, וממנה נלמדה גם תקנת נטילת ידיים של שחרית לכלל ישראל [רקנאטי].
אשר למיקומו, התורה מצווה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין־אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, שכן הרחיצה נדרשת בשני המצבים: הן בכניסה לאוהל מועד והן בגישה לשירות על מזבח העולה [רש"ר הירש, אבן עזרא הקצר]. עם זאת, הפרשנים מצביעים על קושי מעשי: הצבת הכיור ממש באמצע הייתה חוסמת את המעבר הישיר ואת קו הראייה בין המזבח לבין פתח המשכן. לפיכך, מוסכם כי הכיור היה "משוך קמעא" – הוא ניצב באוויר שבין המזבח לאוהל, אך הוסט מעט הצידה כלפי דרום כדי לא להוות חציצה [רש"י, אבן עזרא, חזקוני]. ההסטה לדרום נבעה מכך שכֶּבֶשׁ המזבח עמד בצד דרום, ודרכו של אדם לפנות לימין בתחילת עבודתו [רלב"ג], וכן כדי להשאיר את צדו הצפוני של המזבח פנוי לחלוטין לשם שחיטת קודשי הקודשים [משכיל לדוד].
לבסוף נאמר וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם. על המים להיות ראויים וצלולים, מבלי שעכירותם תשנה את מראיהם עד כדי שיאבדו את הגדרתם הטבעית כמים [רלב"ג]. נדרש היה למלא את המים מדי יום, שכן מים השוהים בכלי שרת נפסלים בלינה, כלומר במעבר הלילה [מלבי"ם]. מעניין לציין כי ניסוח הפסוק מלמד שפעולת מילוי המים אינה מוגבלת לכהנים בלבד, ואפילו אדם "זר" מישראל רשאי לצקת מים לתוך הכיור [אור החיים]. באשר למקור המים בעת הנדודים במדבר הצחיח, יש הסבורים כי הם נשאבו מבארה של מרים [ברכת אשר].