חובת הכהנים לקדש את ידיהם ורגליהם לפני כניסתם למקומות המקודשים ולפני ביצוע עבודת הקודש מובאת כאן, לצד אזהרה מפני העונש החמור הצפוי לעוברים על כך.
התורה מחלקת את חובת הרחיצה לשני מוקדים: הראשון הוא בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, כלומר כניסה אל תוך ההיכל פנימה, והשני הוא אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ, כשהכוונה היא למזבח החיצון הנמצא בעזרה [רש"י, שפתי חכמים, ביאור יש"ר].
מחלוקת מרכזית בין הפרשנים נוגעת לשאלה האם חובת הרחיצה חלה גם על "ביאה ריקנית", כלומר כניסה למקדש שלא לצורך עבודה. גישה אחת גורסת כי המילה לְשָׁרֵת מתייחסת לשני חלקי הפסוק. לפיכך, החובה לקדש ידיים ורגליים חלה רק כאשר הכהן נכנס כדי לעבוד, כגון הקטרת קטורת או הזאת דם של חטאות פנימיות. לעומת זאת, כניסה פנימה רק כדי להשתחוות אינה מצריכה רחיצה [רש"י, הכתב והקבלה, משכיל לדוד, ברכת אשר, רלב"ג]. מנגד, גישה אחרת סבורה כי יש הבדל מהותי בין שני המקומות. אל המזבח החיצון הכהנים ניגשים פעמים רבות שלא לצורך עבודה, ולכן רק שם הודגש התנאי לְשָׁרֵת. אולם, הכניסה אל תוך אוהל מועד דורשת רחיצה בכל מקרה, אפילו כשהיא ריקנית או נועדה לתיקונים בלבד, וזאת מפאת קדושת המקום וכבודו [העמק דבר, קאסוטו, הכתב והקבלה בשם התוספות].
לגבי פעולת הרחיצה עצמה, המילים יִרְחֲצוּ מַיִם משמעותן רחיצה באמצעות מים [אבן עזרא, אבי עזר]. הפרשנים מציינים כי הרחיצה חייבת להיעשות בעמידה, שכן היא נחשבת לחלק מפעולת השירות עצמה המרומזת במילה לְשָׁרֵת [תורה תמימה]. כמו כן, הרחיצה צריכה להיעשות במים שנתקדשו, ואף שקיימת מצווה לרחוץ מהכיור, ניתן להשתמש גם בכלי שרת אחרים [רלב"ג, תורה תמימה]. המילים לְהַקְטִיר אִשֶּׁה באות ללמד שהרחיצה מעכבת לא רק בעבודות מרכזיות המכפרות, אלא גם בעבודות משניות שאינן מעכבות את הכפרה כשלעצמן, כמו הקטרת אימורים [תורה תמימה]. ככלל, קידוש אחד בבוקר מספיק לכל עבודות היום, אלא אם הכהן יצא מהמקדש או הסיח את דעתו [משכיל לדוד, תורה תמימה].
העונש על עבודה ללא רחיצה מתואר במילים וְלֹא יָמֻתוּ. מדובר בעונש של מיתה בידי שמים, ובנוסף, עבודתו של כהן שלא רחץ נפסלת לחלוטין, בדומה לכהן בעל מום שעבד במקדש [רלב"ג, תורה תמימה]. נשאלת השאלה מדוע התורה נקטה בלשון שלילה במקום לומר בפירוש "ואם לא ירחצו ימותו". על כך משיבים הפרשנים כי דרכה של התורה ללמד כללים, ומתוך ה"הן" אנו שומעים את ה"לאו" [רש"י, שפתי חכמים]. הסבר נוסף הוא שהתורה רצתה להדגיש שעצם הקירוב אל ה' ללא רחיצה הוא חוסר כבוד המחייב מיתה. יתרה מזאת, מכיוון שמיתה בידי שמים אינה מתרחשת מיד אלא מושהית, התורה נמנעה מלכתוב "ימותו" באופן שישתמע כעונש מיידי, ובחרה להבטיח שאם ירחצו, יינצלו ממוות [גור אריה].