הציווי על הכנת קטורת הסמים מסתיים באזהרה חמורה מפני שימוש בה למטרות חול, בדומה לאיסור החל על שמן המשחה. העיקרון המנחה כאן הוא שאין זה מן הראוי להשתמש ב"שרביטו של מלך", כלומר, כלי השרת ובגדי משרתי ה׳ אינם מיועדים לשימושם של אנשים זרים. מטעם זה, למשל, נאסרה לבישת שעטנז להדיוטות, שכן בגדי הכהונה היו עשויים מכלאיים של צמר ופשתן, וכן נאסר לבנות בית פרטי במידות המדויקות של ההיכל או ליצור מנורה בעלת שבעה קנים [בכור שור].
הפסוק פותח באזהרה אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כָמ֖וֹהָ, ולאחר מכן מפרט את העונש הראוי לו כמשפט [אבן עזרא]. המוקד של איסור זה הוא עשיית הקטורת כדי לְהָרִ֣יחַ בָּ֑הּ להנאתו האישית [קאסוטו]. הפרשנים מדייקים כי הכתוב אינו אוסר על עצם ההרחה של קטורת קיימת, אלא אוסר על יצירת תערובת חדשה במתכונתה המדויקת של הקטורת במטרה להריח בה [אבן עזרא הקצר]. יתרה מזאת, החיוב בעונש חל כבר מעצם עשיית הקטורת במטרה להריח בה, גם אם האדם טרם הספיק להריח אותה בפועל, שכן עצם יצירתה למטרה זו היא האסורה [מזרחי].
עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאיסור תלוי לחלוטין בתכלית העשייה. לכן, מותר לאדם לרכוש חומרים משלו ולהכין קטורת במתכונתה המדויקת, בתנאי שהמטרה אינה הנאה אישית אלא כדי למכור או למסור אותה לציבור, לשם הקטרתה על המזבח הפנימי במקדש בכל יום ויום [רש"י, מזרחי, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. ההבדל המהותי נעוץ בכך שעשיית הקטורת להנאה אישית נחשבת לחילול קודשים, ואילו אדם המוציא מכספו כדי להכין קטורת ולמוסרה לצורכי הציבור ולעבודת הקודש, הרי זה נחשב לכבוד לקודשים [ברכת אשר על התורה].
מי שעובר על האזהרה ומכין את הקטורת לשימושו האישי, דינו מפורש בסוף הפסוק – וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו [קאסוטו].