הכנת שמן המשחה משלבת בתוכה אומנות פיזית מדויקת יחד עם משמעות רוחנית עמוקה. שילובם של בשמים נדירים בשמן נועד לא רק להפיץ ריח טוב, אלא לעורר בנפש תחושת יראה, כבוד והוד כלפי מי שנמשח בו, ולהעיד על בחירתו לתפקיד אלוהי [רלב"ג, אברבנאל]. השמן נבחר לתפקיד זה משום שהוא משתמר לאורך זמן מבלי להתקלקל, ובכך מסמל את נצחיות הקדושה והמלוכה, בעוד שהבשמים מסמלים את התפשטותו של שם טוב ומעשים ראויים [אברבנאל].
המילה וְקִדָּה מזוהה על ידי רוב הפרשנים, על בסיס מסורת חז"ל, עם הצמח הנקרא בלשון חכמים "קציעה" [אבן עזרא, רש"י, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, קאסוטו]. צמח זה מתואר כשורש עשב [רש"י] או כקליפת עץ הודי הדומה בטעמו ובריחו לקינמון [ביאור יש"ר, קאסוטו]. זיהוי זה השתרש בין היתר משום שהמילה "קציעה" הייתה שגורה בפי העם מתוך קריאת פרשת פיטום הקטורת [ברכת אשר]. מנגד, יש המזהים את הקידה עם הבושם "קשט" (קושט) [רלב"ג, אברבנאל].
באשר לצירוף וְשֶׁמֶן זַיִת הִין, ההין היא מידת נוזלים עתיקה, שמקורה במצרים [אבן עזרא הקצר], ונפחה עומד על שנים עשר לוג [רש"י, תורה תמימה, רלב"ג, ביאור יש"ר].
הפרשנים מצביעים על קושי מעשי בולט בפסוק: הכמות העצומה של הבשמים היבשים אינה עומדת ביחס הגיוני למידת השמן המועטת. לו היו מערבבים את כל הבשמים ישירות לתוך השמן, הם היו סופגים אותו לחלוטין, והתוצר היה מעין עיסה סמיכה ולא נוזל שניתן ליצוק ולמשוח בו [ספורנו, קאסוטו].
מסיבה זו, מסכימים הפרשנים כי התורה סומכת על כך שמלאכת הרקיחה תיעשה בשיטות מקצועיות של רוקחי בשמים, שבהן לא מערבבים את החומר הגולמי לתוך השמן, אלא ממצים לתוכו את הריח בלבד [אברבנאל, קאסוטו]. באשר לאופן המיצוי המדויק, קיימת מחלוקת בין חכמי התלמוד [ספורנו, רש"י]. שיטה אחת גורסת כי שורשי הבשמים בושלו ישירות בתוך השמן. אולם, הגישה המרכזית, אותה מוביל רבי יהודה, טוענת כי כמות השמן לא הייתה מספיקה לכך. לכן, תחילה השרו את הבשמים במים כדי שייספגו היטב ולא יבלעו את השמן [רש"י, שפתי חכמים]. לאחר מכן, הציפו את השמן על גבי המים שבהם שרו הבשמים, ובישלו את התערובת באש עדינה עד שכל המים התאדו. לבסוף, קלפו וקינחו את השמן, שספג את כל ניחוחות הבשמים, מעל גבי השאריות [ספורנו, רש"י, שפתי חכמים, רלב"ג, אברבנאל].