תהליך קידוש המשכן כלל את משיחת הכלים המרכזיים שבו בשמן המשחה, כדי להבדילם ולייחדם לעבודת הקודש. התורה מונה את הכלים לפי סדר מסוים: תחילה מוזכר הַשֻּׁלְחָן, ורק לאחר מכן הַמְּנֹרָה. הקדמת השולחן נובעת מכך שהוא כלי גדול יותר בממדיו ויש לו כלים רבים הנלווים אליו [אבן עזרא].
בחינה מדוקדקת של לשון הפסוק חושפת הבדל מעניין בתיאור הכלים הנלווים. אצל השולחן נאמר וְאֶת־כׇּל־כֵּלָ֔יו, עם התוספת של המילה "כל", ואילו אצל המנורה נאמר רק וְאֶת־כֵּלֶ֑יהָ, ללא המילה "כל". הסיבה לכך נעוצה במהותם הסמלית של הכלים: המנורה מסמלת את ההתפתחות הרוחנית, ובתחום הרוח ברור מאליו שכל האמצעים והפעולות המכינות נכללים בקדושה, ולכן אין צורך להדגיש זאת. לעומת זאת, השולחן מייצג את הרווחה החומרית. כאשר מקדשים את עולם החומר, יש צורך להדגיש במפורש שגם כל האמצעים והכלים הקשורים אליו נכללים בקדושה [רש"ר הירש].
משיחת הכלים הללו נעשתה באמצעות שמן המשחה הייחודי שעשה משה במדבר. בניגוד לכוהנים ומלכים, שהיו זקוקים גם ליציקת השמן על ראשם וגם למשיחה, כלי המשכן הסתפקו במשיחה בלבד. ההבדל נובע מתכלית הפעולה: משיחת בני אדם נועדה לשתי מטרות – גם לייחד אותם לתפקידם וגם להכין אותם לקבלת שפע אלוהי ורוח הקודש. לעומת זאת, הכלים הדוממים אינם מקבלים רוח הקודש או השראה, ולכן פעולת המשיחה הספיקה כדי לייחד ולהבדיל אותם לעבודת ה' בלבד. בנוסף, בניגוד לכוהנים ולמלכים שנמשחו דווקא על ראשם – מקום השכל, התבונה וההנהגה – כלי המקדש נמשחו בכל מקום על גביהם. מכיוון שאין לכלים "ראש", כל חלקיהם שווים, מתדמים ואחידים במעלתם ובקדושתם [אברבנאל].