הדרישה לרחיצת הידיים והרגליים לפני העבודה במשכן אינה רק פעולת ניקיון, אלא הכנה תודעתית ורוחנית עמוקה שבלעדיה לא ניתן לגשת אל הקודש. באמצעות פעולה זו, הכהנים משעבדים את עצמם לדרישות המקדש, ומכירים בכך שהם אינם משרתים כאנשים פרטיים, אלא כנציגיו הרשמיים של הקודש [רש"ר הירש].
הפסוק פותח במילים וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם. כפילות הציווי על הרחיצה, שכבר הוזכרה בפסוק הקודם, נועדה להדגיש את החובה ולהסביר כי מדובר בפעולה הכרחית [קאסוטו], וכן לקבוע אותה כחובה תמידית וקבועה [חזקוני, אבן עזרא]. מן הכפילות נלמד גם שעיקר המצווה הוא עצם פעולת הרחיצה מתוך כלי, ולאו דווקא מהכיור עצמו. לכן, רחיצה מכל כלי שרת אחר כשרה, כפי שביום הכיפורים השתמש הכהן הגדול בקיתון של זהב שהוכן לכבודו [ביאור יש"ר, מלבי"ם]. פעולה זו דורשת הקפדה יתרה על פרטים הלכתיים, כגון השאלה האם יש לרחוץ את הידיים והרגליים יחד או בנפרד, וכן פסילת הרחיצה במקרה של חציצה כלשהי על העור [צפנת פענח].
האזהרה וְלֹא יָמֻתוּ מופיעה שוב כדי להרחיב את טווח הענישה. בעוד שהפסוק הקודם קבע עונש מיתה לכהן הנכנס להיכל ללא רחיצה, פסוק זה מוסיף שגם כהן שניגש לשרת על המזבח שבעזרה ללא רחיצה חייב מיתה [רש"י, מלבי"ם, ביאור יש"ר, אדרת אליהו]. הסיבה שהתורה נדרשה לכתוב את העונש בנפרד על כל מקום היא הכלל המשפטי לפיו אין עונשים על סמך קל וחומר או היקש הגיוני, ולכן חובה לפרש את העונש במפורש גם על המזבח [משכיל לדוד]. חומרתה של הלכה זו היא מוחלטת: אפילו כהן שזה עתה עלה מטבילה במקווה ונטהר מטומאה חמורה אינו פטור. אם לא ירחץ את ידיו ורגליו – יתחייב מיתה, והטבילה לא תועיל לו [אור החיים].
התורה חותמת את הציווי במילים וְהָיְתָה לָהֶם חָק־עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם. משמעות ה"חוק" היא גזירה מוחלטת שאינה תלויה או מוגבלת בנסיבות משתנות [ביאור שטיינזלץ]. כהן שעבד ללא רחיצה, עבודתו פסולה לחלוטין, בדומה לכהן שעבד ללא בגדי כהונה שנחשב כזר שפסול לעבודה [תורה תמימה].
המילים לוֹ וּלְזַרְעוֹ באות להחיל את החובה הן על אהרן והן על בניו שיעמדו תחתיו [אבן עזרא הקצר, קאסוטו]. מחיבור זה נלמד כלל הלכתי: דבר שמעכב את הכהנים ההדיוטות בעבודתם, כמו קידוש הידיים והרגליים בתחילת היום, מעכב בהכרח גם את הכהן הגדול [תורה תמימה]. בנוסף, המילה לְדֹרֹתָם באה לדייק את יישום ההלכה לאורך ההיסטוריה. בזמן נדודי בני ישראל במדבר, הייתה קדושת ההיכל חמורה במיוחד, ונדרשה רחיצה רק כדי להיכנס אליו, אפילו ללא ביצוע עבודה. לעומת זאת, לדורות הבאים, החובה המרכזית והמעכבת מתמקדת בפעולת ההקרבה והעבודה עצמה [פרדס יוסף].