פסוק זה מפרט את מנגנון הנשיאה של מזבח הקטורת, ומנחה כיצד למקם את הטבעות שדרכן יושחלו מוטות הנשיאה.
התורה מצווה למקם את הטבעות מִתַּחַת לְזֵרוֹ, כלומר בחלקו העליון של המזבח, מתחת לזר הזהב המקיף אותו. מיקום זה שונה מכלים אחרים במשכן, כמו הארון והשולחן, שבהם הטבעות היו נמוכות יותר. הסיבה לכך נובעת ממידותיו הקטנות של המזבח, שרוחבו אמה אחת בלבד; לו היו הטבעות ממוקמות למטה, המזבח היה עלול להתנדנד ולהישמט מצד לצד בעת המשא. מיקומן הגבוה מבטיח שמשקל המזבח יישען ביציבות על כתפי הנושאים [העמק דבר].
באשר למספר הטבעות ומיקומן המדויק, מתעוררת מחלוקת בין הפרשנים לאור הכפילות הלשונית בפסוק: עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו תַּעֲשֶׂה עַל־שְׁנֵ֣י צִדָּיו.
הגישה המרכזית בקרב חלק מן הפרשנים היא שנעשו שתי טבעות בלבד, אחת מכל צד. מאחר שהמזבח היה רבוע לחלוטין, התורה הוסיפה את המילה צִדָּיו כדי להבהיר באילו צלעות מדובר – הצד הימני והשמאלי ביחס לאדם הנכנס למשכן [בכור שור, קאסוטו]. עבור כלי כה קטן, טבעת אחת בכל צד הספיקה בהחלט כדי לשמש כמעין "אוזן" לנשיאה [רש"ר הירש].
מנגד, יש הסבורים שנעשו ארבע טבעות בסך הכל, שתיים מכל צד, בדומה לארון ולשולחן, שכן נשיאה באמצעות שתי טבעות בלבד אינה יציבה. לשיטתם, התורה רק גיוונה בסגנונה הלשוני ולא ציינה במפורש "ארבע טבעות" [שד"ל, מלבי"ם].
גישה שלישית מפרשת את המילה צַלְעֹתָיו לא כצדדים, אלא כזוויות או פינות. מאחר שהמילה "צדיו" כבר מציינת את הצדדים, המילה "צלעותיו" באה ללמד שהטבעות נקבעו בפינות המזבח [רש"י, מזרחי, גור אריה]. פירוש ייחודי נוסף מציע חלוקה ממדית: "צלעותיו" מתייחס לפאות הגובה, ואילו "צדיו" מתייחס לצדי הרוחב [ספורנו].
הפסוק ממשיך במילים וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים. המילה וְהָיָה מופיעה בלשון יחיד, אף שהיא מתייחסת לטבעות הרבות, משום שהיא מכוונת לעצם מעשה העשייה של הטבעות [רש"י, מזרחי, גור אריה]. תפקידן של טבעות אלו הוא לשמש כ"בתים" – כלומר, מקום קיבול – שלתוכם יוכנסו ה"בדים", שהם מוטות הנשיאה [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מטרת המוטות היא לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה, כלומר לשאת את המזבח באמצעותם. המילה בָּהֵמָּה פירושה "בהם", והיא נכתבה עם האות ה"א נוספת בסופה לשם הדגשה [אבן עזרא].
סוגיה מעשית מרתקת שעולה מן המקורות נוגעת לאופן נשיאת המזבח. רוחבו של המזבח היה אמה אחת בלבד. עובדה זו עוררה קושי פיזי: כיצד יכלו שני אנשים ללכת זה לצד זה בין המוטות, הרי אין די מקום לשני בני אדם ברוחב של אמה?
כדי לפתור זאת, רוב הפרשנים מסבירים שאת המזבח נשאו שני אנשים בלבד, ולא ארבעה. אדם אחד הלך מלפנים ואדם שני מאחור, כשכל אחד מהם נושא את שני קצות המוטות על שתי כתפיו או זרועותיו, והם צועדים באמצע בין המוטות [ריב"א, הדר זקנים, דעת זקנים, חזקוני]. דעה אחרת מציעה פתרון שונה: הנושאים לא הלכו כלל בין המוטות, אלא צעדו מחוץ להם ואחזו בהם בידיהם החיצוניות [ברכת אשר], או שהלכו כדרכם זה אחר זה ולא פנים אל פנים כפי שהיה נהוג בנשיאת ארון הברית [מלבי"ם].