יצא לכם פעם לנסות להרים חפץ כבד יחד עם חבר ולגלות שזה ממש לא נוח כי אין מספיק מקום לשניכם? כשבני ישראל נדדו במדבר, הם היו צריכים לסחוב איתם את מזבח הקטורת, והיו צריכים לעשות זאת בצורה חכמה. המזבח הזה היה צר וקטן. לכן, את הטבעות שדרכן עברו מוטות הנשיאה קבעו ממש למעלה, מִתַּחַת לְזֵרוֹ, כלומר מתחת לכתר הזהב שהקיף את חלקו העליון. למה דווקא למעלה? בגלל שהמזבח היה כל כך צר, אם היו שמים את הטבעות למטה הוא היה עלול להתנדנד וליפול בזמן ההליכה. כששמים את הטבעות למעלה, המשקל נשען ביציבות רבה על הכתפיים של הנושאים.
את הטבעות שמו עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו וגם עַל שְׁנֵי צִדָּיו, כלומר פשוט בצד הימני ובצד השמאלי של המזבח. התפקיד של הטבעות האלו היה לשמש לְבָתִּים, כלומר כמו מקום שאליו מכניסים את הבדים, שהם מוטות הנשיאה. המטרה של המוטות הייתה כמובן לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה, כלומר לסחוב את המזבח בעזרתם.
אבל בגלל שהמזבח היה כל כך צר, לא היה מקום לשני אנשים ללכת זה לצד זה בין המוטות. אז איך בכל זאת סחבו אותו? איש אחד הלך מקדימה ואיש שני הלך מאחורה. כל אחד מהם החזיק את שני קצות המוטות על הכתפיים שלו, וכך הם צעדו בבטחה.