הפעולה הפיזית של משיחת המשכן וכליו בשמן נועדה להעביר אותם מחול לקודש, ולהכין את המרחב כולו להשראת השכינה. משיחה זו משמשת כאות בחירה והבדלה אלוהית, ומכשירה את הכלים לקבלת השפע העליון. הבחירה דווקא בשמן נובעת מכך שהוא מסמל כבוד ומעלה, וטבעו להשתמר לאורך זמן רומז לקדושה נצחית [אברבנאל].
הכתוב פותח בציווי וּמָשַׁחְתָּ בוֹ, כלומר משיחה בשמן המשחה [ביאור שטיינזלץ], ויש המדייקים שהכוונה היא שתיקח "ממנו", מחלקו של השמן [אבן עזרא הקצר, חזקוני]. שאלה מעשית שעולה היא כיצד כמות מצומצמת של שמן הספיקה למשיחת משכן שלם, והרי מריחת שמן עלולה הייתה גם להשחית את יריעות הבד המפוארות. התשובה לכך היא שהמשיחה לא דרשה מריחה של כל שטח הכלים והיריעות, אלא הזאה של טיפות בודדות על קצה הכלי, מה שהותיר חותם קטן של קדושה מבלי לפגום בו [קאסוטו].
באשר לאופן המשיחה, רוב הפרשנים מסכימים כי השמן לא נמשח בצורה אקראית. המשיחה של כלי המקדש והכוהנים נעשתה בשרטוט של האות היוונית כ"י, המזכירה בצורתה את האות נו"ן או כ"ף, וזאת בשונה ממלכים שנמשחו בצורה של נזר המקיף את הראש [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, ביאור יש"ר, פרדס יוסף, קאסוטו]. יש המסבירים כי צורת האות כ"ף מסמלת את המילה כוהן ואת עבודת הכפיים המקודשת. יתרה מזאת, בעוד שאנשים נמשחים על ראשם, שהוא מקום השכל וההנהגה, כלי המקדש נמשחו בכל מקום על גביהם, שכן אין להם ראש וקדושתם מתפשטת באופן שווה בכל חלקיהם [אברבנאל].
הציווי ממשיך ומונה את מושאי המשיחה: אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, מונח הכולל את המשכן כולו על כל אשר בו [אבן עזרא הקצר], ובפרט את יריעות השש ויריעות העיזים המרכיבות אותו [העמק דבר]. מיד לאחר מכן מדגיש הכתוב וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת. אף על פי שהארון נמצא בתוך אוהל מועד וכבר נכלל בציווי הכללי, התורה מזכירה אותו בנפרד משום שהוא הכלי הנכבד והחשוב ביותר במשכן [אבן עזרא]. מבחינה מסורתית, המילה הָעֵדֻת נכתבת בתורה בכתיב חסר, ללא האות וי"ו [מנחת שי].