שמן המשחה שעשה משה במדבר לא היה רק תערובת בשמים, אלא חותם אלוהי נצחי שנועד להבדיל בין קודש לחול ובין הנבחרים לשרת את ה' לבין שאר העם. קדושתו של שמן זה הייתה כה מוחלטת, עד שהתורה מטילה איסור חמור גם על השימוש בו וגם על כל ניסיון לחקותו.
הכתוב פותח באזהרה עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ. המילה יִיסָךְ נתונה לדיון לשוני בקרב הפרשנים. רובם [אבן עזרא, שד"ל, חזקוני, נתינה לגר] מסבירים כי מדובר בפועל סביל, שמשמעותו "לא יֻסַך" או "לא יישפך". עם זאת, יש המדייקים [רש"י, הכתב והקבלה, מלבי"ם] כי הכתיב המיוחד בשני יודי"ן מצביע על פעולה עומדת או מתפעלת, שמלמדת על איסור כפול: אדם אינו רשאי לסוך את עצמו בשמן זה, ואף נאסר עליו לסוך בו אחרים. בעת העתיקה, סיכת הגוף בשמן הייתה מנהג יומיומי רווח, אך התורה אוסרת לחלוטין שימוש של חולין מתוך השמן המקורי שעשה משה. האיסור חל על כל אָדָם מישראל, ואפילו כהנים גדולים ומלכי בית דוד שכבר נמשחו בו לתפקידם, מוזהרים שלא להשתמש בו להנאתם האישית. עם זאת, האיסור חל דווקא על בני אדם חיים, ולכן סיכת מתים, בעלי חיים או כלים אינה כלולה באיסור זה. גם גויים אינם נכללים בהגדרת "אדם" בפסוק זה, אף שחל איסור על ישראל לסוך אותם בשמן [תורה תמימה, רלב"ג].
החלק השני של הפסוק, וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ, מרחיב את האיסור גם לעשיית שמן חדש. המילה בְמַתְכֻּנְתּוֹ משמעותה החשבון, המשקל והיחס המדויק של הסממנים ביחס למידת השמן [רשב"ם, רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם]. הפרשנים מסכימים כי האיסור הוא לרקוח שמן חולין באותו משקל והרכב בדיוק. אולם, אם אדם שינה את הכמויות, הוסיף או הפחית מהסממנים, או שרקח רק חצי מן הכמות המצוינת בתורה, הוא אינו עובר על איסור זה [רש"י, מזרחי, מלבי"ם]. כמו כן, האיסור חל רק כאשר השמן נעשה למטרת שימוש פרטי, אך אם הוא נרקח לצורך לימוד או על מנת למוסרו לציבור, הדבר מותר [אור החיים, תורה תמימה].
נקודה מעניינת שמעלים הפרשנים [רש"י, משכיל לדוד, ביאור יש"ר, דברי דוד] היא ההבחנה בין השמן המקורי של משה לבין שמן שזויף. עונש הכרת החמור על סיכה חל אך ורק על מי שסך מן השמן המקורי והקדוש שעשה משה. לעומת זאת, אם אדם בכל זאת חטא ורקח שמן חדש במתכונתו המדויקת, הרוקח עצמו עובר על איסור חמור ומתחייב עונש, אך אדם אחר שרק יסוך על בשרו מאותו שמן מזויף לא יתחייב בעונש כרת, שכן אזהרת הסיכה נאמרה רק על השמן המקורי.
הפסוק נחתם בהכרזה הכפולה קֹדֶשׁ הוּא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. כפילות זו באה להדגיש כי השמן מופרש ומיועד לה' מצד עצמו, ולכן חובה עלינו לנהוג בו בקדושה יתרה ולא לחקותו [העמק דבר, קאסוטו]. דרישה זו באה לידי ביטוי מעשי בכך שכל תהליך עשיית השמן חייב להיעשות בתוך מקום קדוש, בעזרה, ובכלים קדושים [תורה תמימה]. יש שמסבירים [אור החיים] כי ההכרזה הראשונה מתייחסת לקדושתו העליונה והייחודית של השמן המקורי שעשה משה, בעוד שההכרזה השנייה מתייחסת לשמן שייעשה לדורות, שקדושתו פחותה.
מעבר להלכות אלו, הפרשנים [אברבנאל, רלב"ג] מצביעים על כך ששמן המשחה של משה היה מלווה בנס פלאי. למרות ששימש למשיחת המשכן, כליו, הכהנים הגדולים ומלכי בית דוד לאורך דורות רבים, השמן מעולם לא התקלקל, לא פג טעמו ולא חסרה כמותו. הוא נותר קיים ושלם לאורך מאות שנים עד שנגנז בימי יאשיהו, מתוך מטרה עליונה שכל מנהיגי ישראל ישאבו את קדושתם מאותו מקור ראשוני וטהור שיצר אדון הנביאים במדבר.