הפסוק מפרט את הציווי האלוהי על הכנת קטורת הסמים למשכן, ומציג את מרכיביה. הפסוק משלב בין מונחים בוטניים וטכניים לבין רמזים שהפכו לבסיס למסורת ההלכתית והרעיונית של פטום הקטורת.
הציווי נפתח במילים קַח לְךָ. יש שדרשו כי משמעות המילה "לך" היא שהקב"ה ציווה על משה לקחת משלו, כדי להראות את חיבתו אליו [תורה תמימה], ויש שפירשו שמשה לא נצטווה להכין את הקטורת בעצמו, אלא לקחת את האחריות ולצוות על עשייתה [אברבנאל]. המונח סַמִּים מתאר חומרים כתושים ושחוקים שצורתם המקורית אינה ניכרת [העמק דבר], או חומרים שאינם בהכרח בעלי ריח טוב כשלעצמם, בניגוד ל"בשמים" [קאסוטו]. לפי גישה אחרת, המונח מתייחס לאותם בשמים שכבר הוזכרו קודם לכן בפרשת שמן המשחה [ספורנו, רמב"ן, מלבי"ם].
בנוגע למבנה הפסוק ולמספר סממני הקטורת, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים:
על דרך הפשט, הפסוק בנוי במבנה של כלל ופרט. התורה מציינת קטגוריה כללית של סַמִּים, ולאחר מכן מפרטת אותם: נָטָף, וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה. החזרה על המילה סַמִּים נועדה רק לסכם את הרשימה, ולבסוף מתווספת הלְבֹנָה [אבן עזרא, רשב"ם, חזקוני, שד"ל].
אולם, הגישה המרכזית המבוססת על מסורת חז"ל, לומדת מחזרת המילים בפסוק את מניין אחד עשר סממני הקטורת: המילה "סמים" הראשונה מרמזת לשניים; יחד עם שלושת הסממנים המפורשים מגיעים לחמישה; המילה "סמים" השנייה מכפילה את הכמות ומוסיפה עוד חמישה; ויחד עם הלבונה מתקבלים אחד עשר סממנים [רש"י, רמב"ן, מזרחי, מלבי"ם]. הסיבה שהתורה פירטה בשמם רק ארבעה מתוך האחד עשר, היא משום שרק אלו הם החומרים העיקריים שמעלים את עמוד העשן, בעוד שאר הסממנים נועדו רק להעניק לקטורת ניחוח טוב [רמב"ן, רבנו בחיי, הכתב והקבלה].
הפסוק מפרט את ארבעת הסממנים המרכזיים:
נָטָף: מזוהה עם הצרי, והוא שרף הנוטף מעץ הנקרא "קטף" [רש"י, רמב"ן]. בעוד שרש"י מזהה את הנטף עם תרופה מורכבת שנקראה "טריאק"ה", פרשנים אחרים דוחים זיהוי זה בתוקף, שכן ה"טריאקה" הכילה בשר שקצים ורמשים, וכן דבש, שאסורים בהקטרה על המזבח. לכן, הנטף חייב להיות שרף טהור של עץ אחד [רמב"ן, מיני תרגומא].
וּשְׁחֵלֶת: חומר המוכר בלשון חז"ל כ"ציפורן". יש שזיהו אותו כשורש של בושם שהוא חלק ומבריק כציפורן [רש"י], ויש שזיהו אותו כקונכייה או נרתק של רמש העולה מן הים [רמב"ן, ביאור יש"ר, קאסוטו].
וְחֶלְבְּנָה: שרף אילנות שריחו רע וקשה. הפרשנים מסכימים כי שילובו של סממן בעל ריח רע בתוך הקטורת הקדושה נושא מסר רעיוני עמוק: הוא בא ללמדנו שאין להקל ראש בפושעי ישראל, ויש לצרף אותם לאגודת הציבור בתעניות ובתפילות. כשם שהקטורת אינה שלמה ללא החלבנה, כך הציבור אינו שלם ללא החוטאים [רש"י, רבנו בחיי, גור אריה, חומש קה"ת]. יתרה מכך, שילוב זה מסמל את כוחה של התשובה, שעל ידה אפילו הזדונות והחטאים הופכים לזכויות ועולים לריח ניחוח, ממש כשם שהחלבנה משתלבת ומוסיפה לריח הטוב של שאר הבשמים [כלי יקר].
וּלְבֹנָה זַכָּה: שרף לבן. היא נקראת "זכה" משום שהיא טהורה ואינה זקוקה לתיקון ולעיבוד כמו שאר הסמים [ספורנו], ויש בה רמז לתפילה שצריכה להיות זכה וטהורה [קיצור בעל הטורים].
את סיום הפסוק, בַּד בְּבַד יִהְיֶה, מפרשים בשלוש דרכים עיקריות:
- משקל שווה: כל ארבעת הסממנים המפורשים בפסוק צריכים להיות שווים במשקלם זה לזה [רש"י, שד"ל, רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
- כתישה נפרדת: המילה "בד" נגזרת מהמילה "לבד". כל סממן צריך להישחק ולהיכתש בפני עצמו, ורק לאחר מכן יתערבבו כולם יחד, שכן לכל חומר יש קושי שחיקה שונה [אבן עזרא, חזקוני, אברבנאל].
- דיוק בשקילה: הנחיה טכנית לשוקל הקטורת. אסור לשקול סממן אחד כנגד סממן אחר שכבר נשקל (משקל כנגד משקל), אלא יש לשקול כל סממן בנפרד (בדד) כנגד משקולת הברזל המקורית, כדי להבטיח דיוק מוחלט [תורה תמימה, מלבי"ם, גור אריה].