התורה מציבה גבול ברור סביב שמן המשחה, ומפקיעה אותו לחלוטין משימוש חול. השמן נועד לשמש חותם אלוהי המבדיל ומייחד את נבחרי ה', ולכן חל איסור חמור על העתקת הנוסחה שלו או על משיחת אנשים שאינם ראויים לו, עבירה שהעונש עליה הוא כרת.
המילה יִרְקַח מבטאת תהליך של עירוב ומיזוג חומרים עד שהריח נבלע ונקלט היטב בבשר. האיסור לייצר שמן בהרכב זהה נועד למנוע זלזול בקודש, שכן אין זה ראוי שאדם מן השורה ישתמש ב"שרביטו של מלך" לצרכיו האישיים, ממש כשם שאסור לבנות לשימוש פרטי העתק של היכל המקדש או של מנורת שבעת הקנים [הדר זקנים, דעת זקנים]. עם זאת, חיוב הכרת חל דווקא על מי שרוקח את השמן במטרה למשוח בו את בשרו, אך מי שעושה זאת רק כדי להתלמד או למסור לאחרים, פטור [הכתב והקבלה].
באשר לאיסור המשיחה, המילים וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עוררו מחלוקת. הגישה המרכזית [רש"י, רשב"ם, מלבי"ם] סבורה כי המילה מִמֶּנּוּ מתייחסת ספציפית לשמן המקורי שרקח משה רבנו במדבר. מנגד, יש הסבורים כי האיסור חל גם על מי שמושח בשמן חדש של חולין שיוצר באותה מתכונת [אבן עזרא, קאסוטו]. כדי להתחייב בעונש על הנתינה, נדרשת כמות מינימלית של כזית [תורה תמימה].
זהותו של הזָר שעליו אסור לתת את השמן תלויה בהקשר [מזרחי, ביאור יש"ר]. רוב הפרשנים [רש"י, רמב"ן, טור, גור אריה] מסכימים כי "זר" הוא כל אדם שאין לו צורך בשמן לשם כהונה גדולה או מלכות. לפי תפיסה זו, מלכי בית דוד אינם נחשבים זרים, שכן גם הם משיחי ה'. גישה מצמצמת יותר גורסת כי "זר" הוא כל מי שאינו מזרע אהרן הכהן, ואילו משיחתם של מלכי בית דוד נעשתה כהוראת שעה נבואית בלבד, ולא כחלק מהייעוד המקורי של השמן [אבן עזרא]. דעה נוספת מגדירה כ"זר" כל אדם שלא נצטווה במפורש בפי ה' להימשח [העמק דבר]. מתעוררת השאלה האם כהן גדול או מלך שכבר נמשחו ואינם זקוקים למשיחה נוספת הופכים ל"זרים" ביחס לשמן. יש מי שפירש שכן, ואם ימשחו עצמם שוב יעברו על האיסור [מזרחי], אולם ההלכה הפסוקה קובעת ש"זר" הוא רק אדם שהיה זר מתחילתו ועד סופו, ולכן כהנים ומלכים שנמשחו שוב פטורים מעונש [תורה תמימה, משכיל לדוד].
שמן המשחה שרקח משה נועד להישאר לדורות כסמל לנצחיות ולכבוד. הבחירה בשמן מבטאת מעלה והתמדה, והבשמים המעורבים בו מסמלים את השם הטוב הנדרש ממנהיגי העם. המשיחה נעשתה דווקא על הראש, שהוא משכן השכל ומקור ההנהגה של הגוף. השמן ההיסטורי של משה התקיים באורח פלאי לאורך דורות ושימש אך ורק את הכהנים הגדולים ואת מלכי שושלת בית דוד, כדי להורות שסמכותם יונקת ישירות ממשה רבנו. לעומת זאת, מלכי ישראל מהממלכה הצפונית לא זכו להימשח בשמן קדוש זה, אלא בשמן אפרסמון בלבד [אברבנאל, פרדס יוסף]. מי שעובר על איסורי עשיית השמן ומשיחתו, ונוטל לעצמו את הקדושה השמורה לנבחרי ה', נענש בכרת – ניתוק מוחלט מעמו. במקרה שאדם עבר על שני האיסורים גם יחד בשוגג, הוא יתחייב להביא שני קורבנות חטאת נפרדים על כל פעולה [תורה תמימה].