תהליך הפיכתם של חפצים גשמיים לכלי קודש מגיע לשיאו באמצעות פעולת המשיחה. הפסוק אינו עוסק רק במשיחה פיזית, אלא בהענקת מעמד רוחני עליון ההופך את הכלים למוקד של קדושה מקרינה ומשפיעה.
הציווי וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם מתבצע באמצעות שמן המשחה [אבן עזרא, חזקוני]. הפרשנים מסכימים כי אין מדובר בשתי פעולות נפרדות של משיחה וקידוש, אלא המשיחה בשמן היא עצמה הפעולה שמקדשת את הכלים [מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים]. הבחנה זו משתקפת גם בתרגום הארמי, אשר אינו משתמש במילה הרגילה המציינת מריחת שמן, אלא בפועל המבטא ריבוי, גדולה והתרוממות. שינוי לשוני זה נועד להדגיש שמשיחה זו אינה פעולה טכנית, אלא כזו שנועדה לרומם את הכלים, לייחד אותם לעבודת ה' ולהכינם לתפקידם הנצחי [רש"י, משכיל לדוד, ברכת אשר, אברבנאל]. כתוצאה מכך וְהָיוּ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים בכל הקשור לענייני המקדש [חזקוני, העמק דבר].
השלכתה של קדושה עצומה זו מתבטאת במילים כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִקְדָּשׁ. סביב משמעות ה"נגיעה" וההתקדשות מציגים הפרשנים שתי גישות מרכזיות המשלימות זו את זו: הגישה ההלכתית וגישת הפשט.
על פי הגישה ההלכתית, הנגיעה מתייחסת למעשה להכנסת קורבנות ומנחות לתוך כלי השרת [מלבי"ם]. הכלים מקדשים רק דברים הראויים והמתאימים להם, כגון מנחה יבשה המונחת בכלי המיועד ליבש, או נוזל הנמזג לכלי המיועד ללח. ברגע שדבר הראוי לכלי נכנס לתוכו, הוא סופג מיד "קדושת גוף" ומתקדש לחלוטין, כך שהוא מופקע ממעמדו הקודם ולעולם אינו יכול לחזור ולהיות חולין [רש"י, תורה תמימה, רלב"ג, רש"ר הירש, ביאור יש"ר].
מנגד, פרשני הפשט מרחיבים את משמעות הנגיעה ומחילים אותה גם על חפצים אחרים ועל בני אדם. כיוון אחד מסביר שקדושת הכלים כה עוצמתית, עד שגם דברי חולין גמורים, כגון לחם, תבשיל או יין שיגעו בהם, ישאבו ויידבקו בחלק מקדושתם, ויחול איסור מוחלט להתייחס אליהם כאל חולין מרגע הנגיעה [אבן עזרא, קאסוטו, הכתב והקבלה, אדרת אליהו]. כיוון שני מתמקד בבני האדם הניגשים אל הכלים: הקדושה היתרה מחייבת שכל אדם המבקש לגעת בהם יטהר, ירחץ ויכין את עצמו מראש. מילים אלו משמשות למעשה כאזהרה חמורה שלא לגעת בכלי הקודש ללא צורך, בידיים מלוכלכות או במצב של טומאה [רשב"ם, הדר זקנים, שטיינזלץ, חזקוני, אברבנאל].