נקודת השבר ביחסי העם והאלוהים מובילה למצב של ריחוק פומבי ותוצאות קשות, אך מטרתה הסופית היא הכרה מחודשת בה׳ ובכוחו.
המילה וְנִחַלְתְּ עומדת במוקד הדיון הפרשני, ומתפצלת לשלושה כיווני משמעות עיקריים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, שטיינזלץ וצאינה וראינה] גוזרת את המילה מלשון חילול וביזיון. לפירושם, המשמעות היא שהעם יחולל, יושפל ויתבזה בגלל עוונותיו, ויאבד את מעמדו המיוחד. לעומת זאת, רש"י מפרש את המילה מלשון חלחלה, כלומר, העם יזדעזע ויתחרד בתוך עצמו על המעשים הרעים שעשה.
גישה שלישית [רד"ק ומלבי"ם] קושרת את המילה לשורש נ.ח.ל (נחלה). מבחינה דקדוקית, הפרשנים מסבירים כי זהו פועל בבניין נפעל שהשמיט את האות נו"ן (כמו "וננחלת"), והאות חי"ת אינה מקבלת דגש. לפי גישה זו, משמעות הביטוי וְנִחַלְתְּ בָּךְ היא "תנחלי את עצמך". רד"ק מסביר זאת כעזיבה אלוהית: עד כה היה העם נחלתו של ה׳, ומעתה ואילך הוא נותר ברשות עצמו, מופקר וללא ההשגחה. המלבי"ם מציג זווית שונה, ומסביר כי מדובר בחזרה אל הנחלה המקורית – ההבנה שה׳ עצמו הוא נחלתם, והחזרה למעמד של עם קדוש תלויה כעת רק בהם.
תהליך זה יתרחש לְעֵינֵי גוֹיִם, צירוף הנכתב במכוון ללא ה"א הידיעה [מנחת שי]. הגויים יראו בעיניהם כיצד העם מאבד את מעמדו כנחלת ה׳ בהיותו בגלות ביניהם [רד"ק].
בסופו של דבר, התוצאה של תהליך ההשפלה, החלחלה או אובדן הנחלה היא וְיָדַעַתְּ כִּי־אֲנִי ה'. הפרשנים מסבירים כי לאחר תקופה ארוכה של שכחת האל, כאשר יבואו על העם כל הרעות שניבאו לו, הוא יכיר בכך שה׳ גוזר ומקיים, ושהוא נאמן לשלם גמול מדויק על המעשים [רד"ק ומצודת דוד]. המלבי"ם קושר את סוף הפסוק לתחילתו, ומסביר כי הידיעה הזו היא למעשה החזרה להכרה העמוקה שה׳ הוא נחלתם האמיתית מימי קדם.