התוכחה מופנית כלפי העיר ירושלים [ביאור שטיינזלץ], ומציגה שבר עמוק ביחסה של העיר אל ממדי הקדושה השונים. לאחר שפסוקים קודמים בפרק תיארו את הפגיעה ב"קדושת הנפש", הבאה לידי ביטוי ביחס להורים ולמנהיגים, עוברת התוכחה לפגיעה בקדושת המקום ובקדושת הזמן [מלבי"ם].
הטענה קָדָשַׁי בָּזִית מתייחסת לקדושת המקום, כלומר לבית המקדש ולקודשים המוקרבים בו [מלבי"ם]. ביזוי זה בא לידי ביטוי בכך שהעם הקריב קורבנות גזולים, בעלי מומים או חולים, מתוך זלזול מופגן [רד"ק, צאינה וראינה]. התנהלות זו עומדת בניגוד מוחלט לציווי התורה להקריב את הקורבנות באופן ראוי כדי שיתקבלו לרצון לפני ה' [רש"י].
החלק השני של התוכחה, וְאֶת־שַׁבְּתֹתַי חִלָּלְתְּ, מתייחס לפגיעה בקדושת הזמן, הכוללת את השבתות ואת ימי החג [מלבי"ם]. משמעות המילה חִלָּלְתְּ נובעת מלשון חול, שהוא ההפך המוחלט ממושג הקדושה [מצודת ציון]. חילול השבת היה חטא רווח באותה תקופה, שעליו כבר התרה והזהיר הנביא ירמיהו את העם [רד"ק].