הפסוק מציג קשר ישיר בין הידרדרות מוסרית ודתית חמורה לבין תוצאותיה ההרסניות והבלתי נמנעות. הוא מדגיש את האחריות הישירה של העם לקירוב קצו ולחורבנו, תהליך שמוביל בסופו של דבר להשפלה לאומית פומבית בזירה הבינלאומית.
החלק הראשון של הפסוק מתמקד בחטאים ובמהותם. בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ מצביע על שפיכות הדמים שיצרה אשמה ורשע [מצודת ציון], והיא הגורם המרכזי לעונש ולחורבן [מלבי"ם]. לצד זאת, נאמר וּבְגִלּוּלַיִךְ אֲשֶׁר עָשִׂית טָמֵאת, שכן עבודה זרה מטמאת את העיר ואת העם [מצודת דוד, שטיינזלץ]. יש המדגישים כי בעוד שהעונש והייסורים עשויים לכפר על אשמת שפיכות הדמים, הטומאה העמוקה שנוצרה בעקבות העבודה הזרה נותרת שקועה בעם גם לאחר מכן [מלבי"ם].
בעקבות החטאים הללו, העם המיט על עצמו את עונשו: וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ. רוב הפרשנים מסכימים כי במעשיה הרעים, האומה הביאה על עצמה במו ידיה את ימי התשלום, הגלות והחורבן. יש מן הפרשנים הרואים בביטוי זה כפל לשון פואטי שנועד להדגשה [רד"ק, מצודת דוד]. לעומתם, יש היוצרים הבחנה מהותית בין המילים: יָמַיִךְ מסמלים את ימי הטובה והחיים התקינים שהגיעו לקיצם המהיר בשל עוון שפיכות הדמים, ואילו שְׁנוֹתָיִךְ (מלשון שינויים) מצביעות על תחילתה של תקופה ארוכה ורעה של שנות גלות משתנות, בהן כל יום קשה וארור מקודמו בשל טומאת העבודה הזרה [מלבי"ם].
מבחינה לשונית, המילה וַתָּבוֹא מופיעה בלשון זכר למרות הפנייה לעיר, דבר המוסבר בכך שהכתוב מתייחס לעם (זכר) ולעדה (נקבה) גם יחד [רד"ק]. כמו כן, קיימת מסורת קריאה עתיקה המפרשת את המילה עַד כ"עת", כלומר שהגיעה העת והזמן של הפורענות [מנחת שי].
התוצאה של כל אלה היא השפלה עולמית: עַל כֵּן נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם וְקַלָּסָה לְכָל הָאֲרָצוֹת. בשל העוונות, ה' מוסר את העם לשליטת הגויים [מצודת דוד, רד"ק]. במקום שהאומות ייראו מן העם משום ששם ה' נקרא עליו, המצב מתהפך והם הופכים למטרה לביזוי, בפרט על כך שעזבו את תורת אלוהיהם, דבר שאפילו הגויים אינם עושים לאמונותיהם שלהם [רד"ק].
הפרשנים מבארים כי קַלָּסָה משמעותה דיבה, שכולם מדברים בגנות העם, והיא מהווה דרגת השפלה ולעג חמורה ואקטיבית יותר מאשר חרפה [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. יש המבחינים גם בחלוקה הגיאוגרפית של ההשפלה: האומות הקרובות (הגויים) רואות בעיניהן את המהומות ושפיכות הדמים בתוך העיר, ולכן העם הופך להן לחֶרְפָּה. לעומת זאת, למדינות הרחוקות (כל הארצות) מגיעה הדיבה על חילול ה' וטומאת העבודה הזרה, ושם העם הופך לקַלָּסָה ולמוקד של צחוק ולעג [מלבי"ם].