לאחר נבואות קודמות שבהן תואר כיצד מלך בבל עמד בפרשת דרכים והגורל האלוהי כיוון אותו להחריב את ירושלים במקום את רבת בני עמון, עולה תמיהה טבעית. השאלה המתבקשת היא האם בני עמון היו צדיקים יותר מעם ישראל, ומדוע הופנתה החרב קודם כל אל ירושלים [מלבי"ם, אברבנאל].
כדי להשיב על תמיהה זו, וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. ה' פונה אל הנביא יחזקאל בנבואה חדשה שמטרתה לחשוף את חטאיה הכבדים של ירושלים, אשר בגללם יצא עליה הקצף והיא נבחרה להיות הראשונה להיענש [מלבי"ם, אברבנאל]. הנבואה נועדה לשפוט את העיר ולהציג בפניה את תועבותיה, כאשר המוקד אינו רק עבודה זרה שכבר הוזכרה בעבר, אלא השחתה מוסרית וחברתית עמוקה [אברבנאל].
הפרשנים מסבירים כי חטאה המרכזי של העיר היה שפיכות דמים בוטה. בניגוד לרוצחים הנוהגים לבצע את פשעיהם בסתר ובשדות, תושבי ירושלים רצחו בפרהסיה ובתוך העיר עצמה, עד שדמם של הנרצחים מילא את רחובותיה [צאינה וראינה]. לצד זאת, העיר הידרדרה לשפל מוסרי שכלל אלימות מצד המנהיגים, זלזול בכבוד הורים, עושק של גרים, יתומים ואלמנות, הפצת רכילות שהובילה לרצח, וכן גילוי עריות וחילול שבת וקדשים [אברבנאל]. הנבואה מבהירה כי החברה כולה הפכה לפסולת, ואין בתוכה אפילו צדיקים בודדים שיוכלו להגן עליה מפני החורבן המתקרב [מלבי"ם].