ההנהגה הרוחנית, שאמורה הייתה להוות מגדלור של קדושה והדרכה לעם, מעלה בתפקידה ומובילה את הקלקול המוסרי והדתי. ייעודם המקורי של הכהנים היה לשמור על המקדש וללמד דעת, אך הם פועלים בניגוד מוחלט לשליחותם.
תחילת הדרדרותם מתבטאת בכך שחָמְסוּ תוֹרָתִי. הפרשנים מסבירים את המושג חמס כהסרה של דבר ממקומו או כעשיית מעשה שלא כראוי. הכהנים שדדו את התורה במספר אופנים: הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהם נמנעו מללמד ולהורות חוק ומשפט לעם, ובכך גזלו את התורה מאלו שהיו זקוקים ללמוד אותה. בנוסף, מכיוון שהם עצמם עברו על חוקי התורה, הם איבדו את הסמכות המוסרית להוכיח את העם ולהזהיר אותו מלחטוא [רד"ק]. זווית נוספת מציגה את הכהנים כחבורה חמדנית שהפכה את התורה לקרדום לחפור בו למען רווח אישי [חומת אנך, ביאור שטיינזלץ].
כתוצאה מזלזול זה, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי, הם ביזו את ענייני הקודש. בניגוד לציווי המפורש שניתן להם, בֵּין־קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ וּבֵין־הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ. הם לא שמרו על הגבולות ההלכתיים, אכלו מבשר הקודש בעודם טמאים, ולא לימדו את בני ישראל להבחין בין המותר לאסור.
יתרה מכך, וּמִשַּׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם. הכהנים ראו את המוני העם מחללים שבת בפרהסיה, למשל על ידי נשיאת משאות, אך עצמו את עיניהם כאילו אינם רואים. הם נמנעו מלמחות ביד החוטאים על חילול השבת, שהיא מצווה השקולה כנגד כל התורה כולה [מלבי"ם].
התוצאה הסופית של התנהגות הכהנים באה לידי ביטוי במילים וָאֵחַל בְּתוֹכָם. המילה נגזרת משורש חילול, ומשמעותה היא ששמו של ה' ורצונו חוללו ובוזו בתוך העם, במקום שיהיו מקודשים ומכובדים על ידי מנהיגיו הרוחניים.