נבואת התוכחה מופנית ישירות כלפי ירושלים, ומתארת עיר השקועה בחטאיה אשר סירבה להזדכך, וכתוצאה מכך סופגת עונש חמור שאינו מותיר אחריו נחמה או טהרה.
הקריאה אֱמָר־לָהּ מכוונת לירושלים [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הנביא מכנה אותה אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא, כלומר ארץ שנותרה מלוכלכת וטמאה [ביאור שטיינזלץ]. מרבית הפרשנים מסבירים זאת במישור הרוחני: העיר לא עשתה תשובה ולא טיהרה את עצמה מטומאת עוונותיה [רד"ק, מצודת דוד].
בהמשך מתאר הנביא את עונשה: לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם. המילה גֻשְׁמָהּ נגזרת מהמילה גשם ומטר [מצודת ציון]. הפרשנים מציעים מספר רבדים להבנת היעדר הגשם ביום החורבן:
ברובד הפשט, ביום שבו חרה אף ה' בעם, הוא עצר את השמיים ולא ירד מטר, ובכך התקיימה האזהרה שבתורה לפיה עבודה זרה מובילה לעצירת הגשמים [רד"ק, מצודת דוד].
ברובד הסמלי, מוסבר כי להבדיל מדור המבול, שבו הגשם העז שטף ורחץ את זוהמת הארץ וטיהר אותה, חורבן ירושלים נעשה באמצעות אש ולא במים. לכן, לא ירד גשם שישטוף את הלכלוך הרוחני, והעיר נותרה בטומאתה גם לאחר שקיבלה את עונשה [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
ברובד נוסף, על פי התרגום, הגשם משמש משל לזכויות: לא נעשו בעיר מעשים טובים וצדקה שהיו יכולים להפוך את מידת הדין למידת הרחמים, ולהגן עליה ביום הקללה והזעם [רש"י, חומת אנך].
מבחינה לשונית, הפרשנים דנים באות ה"א בסוף המילה גֻשְׁמָהּ. יש הסבורים כי זהו כינוי שייכות לנקבה, כלומר הגשם הראוי לה, בעוד אחרים רואים בה תוספת שנועדה לתפארת הקריאה ולייפוי הצליל בלבד [רד"ק, מנחת שי, מלבי"ם]. מעבר לכך, פסוק זה משמש בסיס למחלוקת חז"ל בשאלה האם מי המבול ירדו גם על ארץ ישראל, והדבר תלוי בשאלה האם הפסוק נקרא כקביעת עובדה מוחלטת או כשאלה רטורית [חומת אנך].