נביאי השקר של ירושלים מתגלים כגורם המרכזי לחורבן המוסרי של העיר, שכן במקום לתקן את המעוות, הם מספקים לו מעטפת של שקר. ההתמקדות בנביאים, וּנְבִיאֶיהָ, נובעת מכך שהם היו מחוללי הרעה כולה [רד"ק]. במקום להוכיח את הכהנים והשרים המושחתים על מעשיהם, הנביאים למעשה סייעו להם בכך שניבאו עבורם נבואות שקר [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי פעולת הנביאים מתוארת באמצעות דימוי מעולם הבנייה. המילה טָחוּ משמעותה מריחה וסתימה של חורים [מצודת ציון], והמילה תָּפֵל מתארת דבר שאינו מתוקן ומעובד כראוי [רש"י, מצודת ציון]. הנביאים מדומים לבנאים המצפים קיר בטיט גרוע שאין בו תבן. הטיח אולי מחליק את הקיר ומייפה אותו כלפי חוץ, אך אינו יכול להחזיק מעמד ויימס מאליו ברגע שירדו עליו גשמים [רש"י]. הנמשל הוא שבמקום להצביע על הבקיעים החברתיים ולהתריע על הפרצות [ביאור שטיינזלץ], הנביאים מכסים אותם ומייפים את שקריהם במליצות נאות ומזויפות, כדי שהציבור יקבל את דבריהם בקלות ובנועם [מצודת דוד].
הם חֹזִים, כלומר מתנבאים [מצודת ציון], חזונות של שָׁוְא ומגידים קסמים של כָּזָב ושקר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. שיא ההונאה שלהם מתבטא בכך שהם אֹמְרִים את דבריהם בשם ה', אך למעשה מדובר בכזב מוחלט, שכן ה' כלל לא דיבר עמם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].