שחיתות שלטונית ותאוות בצע מובילות לקריסה מוסרית מוחלטת ולנטישת האמונה. לאחר שהנביא מנה חטאים אחרים, הוא חוזר כעת לעוון שפיכות הדמים, שעל ידו נחתם גזר הדין של העיר [מלבי"ם].
המילים שֹׁחַד לָקְחוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם מכוונות אל המלכים, השרים והשופטים. הללו לקחו שוחד מבעלי דין כדי להטות משפט, וכך גרמו להריגתם של אנשים נקיים מפשע, או לחלופין, הגנו על רוצחים והצדיקו מעשי רצח [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה].
הנביא ממשיך ומוכיח על לקיחת ריבית, באומרו נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ. אף שמדובר באותו עניין מהותי שכפל המילים בו נועד להדגיש את חומרת העבירה שעוברים עליה בשני לאווים [רד"ק], יש המבחינים בין המונחים. נֶשֶׁךְ מתייחס לריבית הנגבית על הלוואת כסף, ואילו תַרְבִּית מתייחסת לריבית על הלוואת אוכל [מצודת דוד].
בביאור המילים וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק, נחלקו הפרשנים לשתי גישות עיקריות באשר למשמעות המילה וַתְּבַצְּעִי:
גישה אחת מפרשת את המילה מלשון גזל ושבירה. לפי פירוש זה, לא זו בלבד שגזלו את החלשים והעניים, אלא שהעושק פגע גם בחברים ובקרובים אליהם [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הגישה השנייה מפרשת את המילה מלשון רווח, חמדת עושר והנאה [מצודת ציון]. לפי קו זה, הכוונה היא שלקחו את הממון שעשקו מן העניים והחלשים בעם, ובאמצעותו העשירו את "רעיהם", שהם אומות זרות כמו אשור ומצרים. הם שיחדו את הגויים הללו בכסף העשוק כדי שיבואו לעזרתם מול אויביהם [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם].
הפסוק נחתם בהאשמה וְאוֹתִי שָׁכַחַתְּ, המבטאת את הנתק שנוצר בעקבות החטאים. שכחה זו מתפרשת בשני אופנים המשלימים זה את זה. ראשית, העם שכח את אזהרותיו של ה' ואת מצוותיו האוסרות על עבירות אלו, ובחר ללכת אחר תאוותיו [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. שנית, מתוך אותו עושק שנועד לשחד אומות זרות, ניכר כי העם שכח לבטוח בה' ולבקש ממנו עזרה, והעדיף להישען על אותן אומות שלבסוף כילו אותו [רד"ק, מצודת דוד].