ההנהגה, שאמורה להוות מצפן מוסרי לחברה, מתגלה כמוקד של כוחנות ושחיתות. באופן טבעי העם נושא את עיניו אל מנהיגיו כדי לתקן את דרכיו, אך כאשר המנהיגים עצמם פועלים באלימות וללא משפט, ניטלת מהעם האפשרות ללמוד מהם התנהגות ראויה [מלבי"ם].
התואר נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל מכוון למלכים, לשרים ולאצילי העם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, צאינה וראינה]. הכתוב מאשים אותם כי אִישׁ לִזְרֹעוֹ פעלו, כלומר כל מנהיג התנהל אך ורק מתוך הפעלת כוח דורסני, במציאות שבה החזק הוא זה שגובר [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הזרוע מסמלת את מקור הכוח והעוצמה. מנהיג הגון משתמש במערכת המשפט כ"זרוע" הביצועית שלו, אך נשיאים אלו זנחו את היושר והשתמשו בזרועם ככוח ברוטלי, תוך שהם מנצלים את מעמדם, עושרם וקשריהם המשפחתיים כדי לגבור על אחרים [מלבי"ם, רד"ק, מצודת דוד].
התוצאה הישירה של שלטון כוחני זה היא לְמַעַן שְׁפָךְ־דָּם, שכן השימוש הבלתי מרוסן בעוצמת הזרוע הוביל בסופו של דבר לאלימות קשה ולשפיכות דמים [רד"ק, מצודת דוד].