הנביא חושף את עומק השחיתות המוסרית בירושלים, שבאה לידי ביטוי ברמיסת הגבולות הבסיסיים ביותר של קדושת המשפחה וטהרתה. הפסוק מתמקד בשני חטאים חמורים בתחום העריות.
תחילה מוזכר החטא של עֶרְוַת־אָב, כלומר קיום יחסי אישות עם אשת האב או האם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. חטא זה נחשב לחמור ביותר מבין כל איסורי העריות [רד"ק, אברבנאל]. הפרשנים מצביעים על כך שהפועל גִּלָּה מופיע בלשון יחיד, בניגוד לפועל המופיע בהמשך הפסוק בלשון רבים. שינוי לשוני זה אינו מקרי, אלא נועד לרמוז למעשיהם של מלכים ספציפיים, ובראשם אמון מלך יהודה, שעל פי מסורת חז"ל הרשיע במיוחד ובא על אמו [מלבי"ם, רד"ק, אברבנאל].
החלק השני של הפסוק עוסק בטְמֵאַת הַנִּדָּה, ומצביע על קיום יחסי אישות עם נשים בזמן נידותן [ביאור שטיינזלץ]. המילה עִנּוּ מתפרשת מלשון אונס וכפייה, כאשר יש המבארים כי נשים אלו נאלצו באונס לעסוק בזנות בעודן בטומאתן [מצודת ציון, מצודת דוד]. יתרה מכך, השימוש בפועל המבטא עינוי נועד להדגיש את הסבל הנגרם לאישה, שכן בעילת אישה נידה מסבה לה צער וכאב גופני רב, בדומה לכאב הנחווה בבעילת בתולה [רד"ק, צאינה וראינה].