הנביא מציג כתב אישום חריף נגד ירושלים, ופונה אליה כאל ישות המייצגת את תושביה החוטאים. הפסוק כורך יחד את החטאים החמורים ביותר עם עונש הכיליון הבלתי נמנע שהם מביאים על העיר.
לגבי מבנה הפסוק, יש הסבורים כי סדר המילים בו הפוך, ויש לקרוא אותו כך: "עיר שופכת דם בתוכה, אמר ה', לבוא עתה" [רש"י].
ההאשמה הראשונה מופנית כלפי עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ. אזכור העיר משמש כאן ביטוי מושאל לתושביה [רד"ק]. רוב הפרשנים מתעכבים על המילה בְּתוֹכָהּ ומסבירים אותה בשני אופנים מרכזיים: האחד, שפיכות הדמים נעשית בפרהסיה ולעיני כל. חטא פומבי נחשב חמור יותר מחטא שנעשה בסתר, שכן הוא מעיד על פריקת עול וגורם לאחרים ללמוד ממעשים אלו [רד"ק, חומת אנך]. האופן השני הוא שהעיר פשוט מלאה בדם מרוב ריבוי מקרי הרצח שבתוכה [רד"ק].
כתוצאה ממעשים אלו מתרחש תהליך של לָבוֹא עִתָּהּ. משמעות המילה "עתה" היא זמן העונש, החורבן ותשלום הגמול [מצודת ציון, מצודת דוד, צאינה וראינה]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששפיכות הדמים עצמה היא הגורם המרכזי והישיר שמקרב את קצה של העיר ומחיש את חורבנה. מנגד, דעה נוספת מציעה זווית פסיכולוגית, ולפיה תושבי העיר חוטאים למען הנאת השעה, או שהם ממשיכים במעשיהם למרות שהם יודעים שעת העונש תגיע לבסוף [חומת אנך].
מלבד הרצח, העיר חוטאת גם בדרכים נוספות: וְעָשְׂתָה גִלּוּלִים עָלֶיהָ לְטׇמְאָה. המונח "גילולים" מתאר דברים מתועבים ומאוסים כגלל של צואה [מצודת דוד], וכולל בתוכו חטאים של גילוי עריות ועבודה זרה [חומת אנך]. המילה עָלֶיהָ רומזת לכך שהעבודה הזרה הוצבה על ההרים והגבעות שסביב העיר [רד"ק].
הפרשנים מסבירים כי התוצאה של מעשים אלו היא לְטׇמְאָה. עבודה זרה אינה רק עבירה רגילה, אלא היא טומאה עמוקה של הנפש. טומאה זו מרחיקה את ה' מן העיר [מצודת דוד], והיא נחשבת לטומאה החמורה ביותר שבגינה מקיאה הארץ את יושביה [רד"ק].