דימוי צורף המתכות וכור ההיתוך משמש כאן כדי להמחיש את מצבו המוסרי הירוד של העם ואת הפורענות הקרבה. תחת להיות כסף טהור ומזוקק, העם הפך לְסִגִים – הפסולת חסרת הערך המעורבת במתכות. מאחר שרק מתכות פשוטות וסיגים ניתכים באש ומאבדים את צורתם, ואילו כסף וזהב טהורים עומדים בה, ה' מצהיר כי אין לו עוד חפץ בפסולת זו [רד"ק, אברבנאל].
לשם כך, ה' אוסף את העם אֶל־תּוֹךְ יְרוּשָׁלִַם, אשר הופכת בעל כורחה לכור היתוך ענק [מצודת דוד, רד"ק]. הקיבוץ הפיזי אל תוך העיר מתרחש כאשר האויבים פולשים לארץ יהודה, והתושבים נאלצים לנוס ולהתקבץ בתוך חומות ירושלים. שם, בתוך ה"כור", מופעלת עליהם אש חמתו של ה'. כשם שתהליך ההתכה מכלה את צורתן המקורית של מתכות מעורבות, כך יאבדו התושבים בחרב, ברעב ובדבר [רד"ק, אברבנאל].
עם זאת, לצד ההרס, יש לתהליך ההיתוך גם משמעות של בירור. הקיבוץ לירושלים הוא שלב מקדים לקראת יציאה לגלות, והייסורים משמשים ככלי מיון. בדומה לחזון שתי דודאי התאנים של ירמיהו, מטרת הגלות היא להפריד את הצדיקים מתוך הפסולת ולשמור עליהם כשארית פליטה לטובה בבבל, בעוד הרשעים נותרים מאחור לאבדון [מלבי"ם]. גם אלו שישרדו את ההתכה בירושלים ויצאו לגלות, יאבדו את המציאות הטובה שהייתה להם בארצם ויוגלו למציאות קשה ורעה [רד"ק].