זעקתו של ה' מבטאת צער עמוק וגזר דין סופי לנוכח השחיתות המוסרית החמורה שפשתה בירושלים, בדגש על פשעי ממון ושפיכות דמים.
הביטוי הִכֵּיתִי כַפִּי מתפרש בקרב רוב הפרשנים כפעולה סמלית של הכאת כף אל כף, המשמשת כדימוי אנושי של אדם השרוי בצער, בכאב ובמצוקה, ומשמיע קולות של קינה וזעקה. מנגד, גישה נוספת מבארת כי הכאת הכפיים מסמלת את חתימתו וגמרו של גזר הדין, המאשר באופן סופי את שליחותו של נבוכדנצר מלך בבל להחריב את ירושלים [מלבי"ם].
המילה אֶל בפסוק משמעותה "על" [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], והיא מכוונת כלפי בִּצְעֵךְ – מונח המתאר גזל, עושק ולקיחת ממון באונס מידי אנשים חסרי ישע שאינם יכולים להתגונן [מצודת ציון, רד"ק]. הפרשנים מצביעים על חומרתו יוצאת הדופן של חטא זה; אף על פי שהעם חטא בעבירות חמורות נוספות כמו עבודה זרה וגילוי עריות, גזר הדין לחורבן העיר נחתם דווקא בגלל הגזל והעושק החברתי, ממש בדומה לדור המבול שדינו נחתם על חטא זה [רש"י, רד"ק, מלבי"ם].
הפסוק נחתם בתוכחה וְעַל־דָּמֵךְ אֲשֶׁר הָיוּ בְּתוֹכֵךְ, המתייחסת לשפיכות הדמים ולדם הנקי שנשפך בעיר [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, המילה דָּמֵךְ מופיעה בלשון יחיד כדי לתאר את עצם החטא באופן כללי, אך הפועל הָיוּ מופיע בלשון רבים, כדי להדגיש את הכמות העצומה של הדם שנשפך בפועל [רד"ק].