קרה לכם פעם שהנחתם בגד לבן ונקי ממש ליד שלולית בוץ, ופחדתם שהוא יתלכלך? משהו דומה קרה פעם בירושלים. מלכי יהודה בנו את הארמונות שלהם כל כך קרוב לבית המקדש, עד שנוצרה בעיה אמיתית. הפתחים של הארמון, שנקראים סִפָּם (החלק התחתון של הפתח) וכן מְזוּזָתָם (הצדדים של הדלת), היו צמודים ממש לפתחים של בית ה'. המצב היה, כפי שמתואר במילים בְּתִתָּם סִפָּם אֶת־סִפִּי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם, שרק קיר אחד יחיד הפריד בין הארמון של המלך לבין המקדש.
הקרבה הזו הפכה לבעיה גדולה. המלכים התנהגו בצורה לא ראויה בארמונות שלהם, הכניסו פסלים של עבודה זרה, ואפילו קברו שם את המלכים הקודמים. לעשות מעשים כאלה זה תמיד לא טוב, אבל לעשות אותם כל כך קרוב לבית המקדש זה חמור הרבה יותר, וזה גרם למצב של וְטִמְּאוּ אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי, כלומר פגיעה בכבוד ובקדושה של ה'. הקיר הפיזי הזה הוא גם משל: ה' רוצה להיות קרוב אלינו, אבל כשאנחנו חוטאים, המעשים הלא טובים שלנו הופכים להיות כמו קיר שמפריד וחוסם את הקשר בינינו לבין ה'.
בגלל הפגיעה הקשה הזו בקדושת המקדש, הגיעה תגובה חמורה, שמתוארת במילים וָאֲכַל אֹתָם בְּאַפִּי. המילה הראשונה כתובה בכוונה בצורה קצרה, והכוונה היא לעונש כבד של הרס שהגיע בעקבות המעשים הרעים. הדרך היחידה לתקן את המצב היא להרחיק את המעשים הלא טובים, ואז ה' יוכל לשוב ולהיות קרוב לעם ישראל באמת.