תארו לעצמכם רגע שבו הכל נראה אבוד, והדרך היחידה להינצל היא לברוח בחשכה בלי שאף אחד ישים לב. צבא בבל מצליח סוף סוף לפרוץ את חומות ירושלים. החיילים שהגנו על העיר היו כל כך חלשים ועייפים בגלל הרעב הכבד, שהם כבר לא יכלו להדוף את האויבים, וזה הרגיש כאילו החומה נפרצה מעצמה.
כשהמגינים הבינו שחיילי בבל נכנסו פנימה, הם החליטו להימלט. לכן, וְכׇל־אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה, כלומר החיילים, ברחו בחסות החושך של הלילה כדי שלא יראו אותם. הם חיפשו נתיב בריחה סודי וברחו דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל־גַּן הַמֶּלֶךְ. הם התגנבו בשקט דרך שביל נסתר או שער שהיה ממוקם בין שתי חומות ממש ליד הגינה של המלך, כדי להסתתר מהאויבים שהקיפו את העיר. המלך צדקיהו ואנשיו הצטרפו לבריחה הזאת, והם פנו וַיֵּלֶךְ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה, כלומר הם הלכו לכיוון המדבר וערבות יריחו, בתקווה שאף אחד לא יגלה אותם שם.