התרומה החומרית שאדם מעניק לה' אינה בעלת ערך עצמי, שכן כל הרכוש בעולם שייך לו ממילא. המתנה האמיתית והיחידה שהאדם יכול באמת לתת מיוזמתו היא רצונו הפנימי וטוהר כוונותיו [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מתוך הבנה זו מצהיר דוד המלך כי ה' הוא בֹּחֵן לֵבָב – לשון של בחינה וניסיון [מצודת ציון]. ה' בוחן את מחשבות האדם העמוקות ביותר [מצודת דוד], ובודק האם יש לו "שני לבבות", אחד הנוטה לטוב ואחד לרע [רש"י]. בקשתו של ה' היא וּמֵישָׁרִים תִּרְצֶה; הוא אינו חפץ בכסף ובזהב כשלעצמם, אלא בלב טוב המכוון למטרה אחת בלבד, ללא מניעים זרים ופניות חיצוניות [רש"י, מלבי"ם].
על רקע זה מעיד דוד על עצמו: אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי. הוא יודע בוודאות כי יישר את לבו לטוב והתנדב בלב שלם, ללא כל כוונה נסתרת [רש"י, מלבי"ם].
במעבר אל העם, דוד מתייחס אל עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה. האות ה"א במילה הַנִּמְצְאוּ משמשת במקום המילה "אשר", כלומר: העם אשר נמצאים פה [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הכוונה היא לשרי העם שהתקהלו במקום, ויש המציינים שאילו היו נוכחים שם כל עשירי ישראל מכל הערים, הנדבה הייתה מתרבה אף יותר [רש"י].
הפרשנים מצביעים על הבחנה ברורה שדוד עושה בין ידיעתו את עצמו לידיעתו את העם. בעוד שאת מניעיו שלו הוא מכיר לפני ולפנים, את צפונות לבם של האחרים רק ה' לבדו יכול לדעת [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. עם זאת, מכיוון שדוד ראה שהם באו בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב, הוא מסיק מתוך השמחה הגלויה הזו כי גם נדבתם של שרי העם נבעה מתוך רצון אמיתי ולב ישר, בדיוק כמוהו [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם].