דוד המלך מבטא את מסירותו העמוקה ואת אהבתו להקמת המקדש, המניעות אותו לתרום מהונו הפרטי מעבר להכנות הרשמיות. מתוך חיבור אישי זה, הוא מוסיף נדבה מיוחדת משלו.
הפרשנים מסכימים כי המילה בִּרְצוֹתִי מבטאת את החפץ, הרצון העז ושביעות הרצון בבית ה׳. מתוך אהבה זו, מעיד דוד כי יש לו סְגֻלָּה, המפורשת כאוצר מיוחד ופרטי של קבוצת זהב וכסף שאסף לעצמו.
את האוצר הזה נותן דוד לְמַעְלָה מִכָּל הֲכִינוֹתִי. מבחינה לשונית, הכוונה היא "מכל אשר הכינותי" [רד"ק]. הפרשנים מסבירים כי תרומה זו מהווה תוספת על כל מה שכבר הוכן מאז לבית המקדש. בעוד שהחומרים הקודמים הוכנו למטרות מוגדרות כחלק מתבנית המקדש, נדבת האוצר הפרטי ניתנת מעבר לכל אותן הכנות מוקדמות.
בנוסף, קיימת אבחנה דקדוקית לגבי קריאת המילים בפסוק: האות עי"ן במילה לְמַעְלָה מנוקדת בשווא לבדו, והאות כ"ף במילה מִכָּל מנוקדת בקמץ קטן [מנחת שי].