התגייסות של עם לקריאתו של מלך כרוכה לעיתים קרובות בחוסר רצון או בכפייה, אך כאן מתואר אירוע חריג באופיו [ביאור שטיינזלץ]. עיקר המשמעות של המעמד לא הייתה עצם התרומה הפיזית, אלא הכוונה הטהורה שעמדה מאחוריה [מלבי"ם]. הכתוב מציין כי וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל־הִתְנַדְּבָם, והסיבה לכך היא שהנתינה נעשתה בְּלֵב שָׁלֵם. משמעות הדבר היא שהם נתנו מתוך רצון פנימי אחד, ולא מתוך חלוקת הלב, כלומר לא מתוך בושה מאחרים, לחץ חברתי או כורח [רש"י]. אדם שמתנדב כאשר לבו אינו שלם עם המעשה נוטה לחוש עצבות על אובדן הממון, אך במקרה זה העם חש שמחה בלבד [מצודת דוד]. יתרה מכך, עצם השמחה הגדולה של העם נחשבה לשקולה וחשובה יותר מעיקר הנדבה עצמה, שכן היא הוכיחה שהנתינה לה' נעשתה ללא כל פניות ומניעים זרים [חומת אנך].
הפסוק ממשיך ומתאר את תגובת המנהיג ומציין כי וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה. שמחתו של דוד הייתה גדולה מזו של כל שאר העם, שכן הוא היה יוזם המהלך ובעל המעשה [רש"י]. הוא שאב סיפוק רב מכך שראה את האנשים מוסיפים ונותנים משלהם [ביאור שטיינזלץ], מתוך הבנה שנתינה בלב שלם היא הדרך להפיק רצון מאת ה' [מלבי"ם]. מעבר לכך, לשמחתו של דוד היה רובד נוסף ועמוק יותר. לעיתים קרובות, גבאי צדקה המעודדים אנשים לתרום עלולים לגרום לחטא, אם הם לוחצים על אדם לתת מעבר ליכולתו הכלכלית. כאשר דוד התבונן בעם וראה את שמחתם הכנה והזריזות שבה פעלו, הוא הבין שלא היה במפעל גיוס התרומות שום חטא או כפייה. אדרבה, הוא שמח על כך שזכה להיות הגורם לקיומן של מצוות רבות, הן עצם מצוות התרומה והן השמחה הגדולה על עשיית המצווה, שהיא מצווה גדולה בפני עצמה [חומת אנך].