הקמת בית המקדש דורשת לא רק משאבים חומריים עצומים, אלא גם שותפות עמוקה ורצון פנימי של העם. דוד המלך מסכם את הכנותיו הכבירות לבניין המקדש, ומכריז כי סיפק את כל הנדרש לַזָּהָב לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף לַכֶּסֶף וּלְכָל מְלָאכָה. הוא הכין את החומרים ואף השאיר תקציב נוסף להוצאות מזדמנות ולקישוטים [ביאור שטיינזלץ], ומסר את הכל בְּיַד חָרָשִׁים, הלוא הם האומנים ובעלי המלאכה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
לאחר תיאור ההכנה החומרית, פונה דוד אל העם בקריאה אישית: וּמִי מִתְנַדֵּב לְמַלֹּאות יָדוֹ הַיּוֹם לַה'. הגישה המעשית בקרב הפרשנים מסבירה כי אף על פי שדוד כבר קיבץ אוצרות רבים בעצמו, הוא פותח כעת את הפתח בפני העם להשתתף בפועל ולהביא מנדבת ליבם תרומות נוספות של כסף, זהב וצורכי בניין אל אוצרות המקדש [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
על גבי קומה זו, מוצג רובד עמוק ומהותי יותר המלמד כי ההכנה הפיזית והעמדת הפועלים אינן מספיקות כדי להשרות קדושה בבית. התנאי ההכרחי לחלות הקדושה והרצון מאת ה' הוא נדבת הלב של העם. דוד קורא להם להתנדב משום שעיקר התרומה אינו החומר עצמו, אלא הרצון הפנימי והמסירות, וזהו הדבר הרצוי באמת בעיני ה' [מלבי"ם].
את הביטוי לְמַלֹּאות מבארים הפרשנים מלשון חינוך, הקדשה והבאת קרבן, בדומה ללשון שנאמרה בעת חנוכתם והקדשתם של אהרן הכהן ובניו לעבודת המשכן [רש"י, מצודת ציון]. כלומר, התרומה למקדש אינה נתפסת רק כנתינה ממונית למטרה ציבורית, אלא כאקט של התקדשות אישית ורוחנית כלפי ה'.