במעמד סיום אסיפת ההנהגה, המלך קורא לקהל להודות לה' במשותף ולהכנע לפניו. קריאה זו של דוד אל הקהל מהווה המשך ישיר לתחילת הכינוס, שבו אסף והקהיל את כל שרי ישראל [רש"י]. דוד פונה אל העם ומבקש מהם: בָּרְכוּ נָא, כלומר שבחו והללו את ה' [מצודת ציון].
בפסוק ניכר הבדל לשוני בין פנייתו של דוד לתגובת העם. דוד פונה אל הקהל במילים אֱלֹהֵיכֶם, ומכוון בכך שהזכות על המעמד כולו היא שלהם, וכי ה' שוכן עליהם בזכות עצמם [מלבי"ם], מבלי להזכיר את אבותיהם [רש"י]. לעומת זאת, כאשר הקהל נענה לקריאה, הם מברכים את אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיהֶם. מתוך ענווה, העם תולה את הזכות באבות האומה ולא בעצמם [מלבי"ם]. תגובתם משלבת למעשה את ההכרה בה' כאלוהיהם וכאלוהי אבותיהם גם יחד, והדבר נאמר מתוך קדושתו של ה' ובאופן של פיוס ונועם לשון [רש"י]. בעקבות הברכה, הקהל וַיִּקְּדוּ, כלומר כופפו את קודקוד ראשם [מצודת ציון], והשתחוו לה' ולמלך.