דוד המלך עומד מול העם שנאסף ומעניק ברכת הודיה פומבית לה'. מעמד זה מתרחש בעקבות ההתנדבות ותרומות העם לבניין המקדש.
לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל: דוד הקהיל את העם כולו ובירך אותם בפומבי על נדיבות לבם ועל התרומות שהעניקו [רש"י].
אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ: המילה "אבינו" אינה מתייחסת לעם באופן כללי, אלא חוזרת אל שמו של יעקב אבינו, המכונה ישראל [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. הפרשנים מעלים שתי סיבות מרכזיות לכך שדוד בחר להזכיר דווקא את יעקב, ולא את אברהם ויצחק:
הסיבה הראשונה קשורה למהות המעמד. יעקב היה האדם הראשון שהרים תרומה ונדר נדר לה'. מכיוון שברכת דוד נאמרת בעקבות נדבת העם לבניין המקדש, ראוי לתלות את זכות הנדר במי שייסד את המנהג לדורות [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].
הסיבה השנייה נוגעת למקום המקדש. יעקב היה הראשון שקרא למקום "בית אלהים" לאחר חלום הסולם בהר המוריה. לכן, כאשר דוד עוסק בהכנות לבניין אותו בית בדיוק, הוא מברך את ה' שהתגלה ליעקב והראה לו את מקום המקדש ושער השמים [רד"ק, מלבי"ם].
מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם: ביטוי המציין זמן של נצח נצחים [ביאור שטיינזלץ], או ברכה הנמשכת מהעולם הזה ועד העולם הבא [מצודת דוד]. ביטוי זה הפך לנוסח הברכה הקבוע שהיה נהוג בבית המקדש, והוא רומז לנצחיותו של עם ישראל [רלב"ג]. מנגד, יש המפרשים כי דוד הוסיף את המילים הללו מתוך הקשר היסטורי, כדי להרחיב את הברכה מעבר לברכתו של יתרו. כאשר יתרו, שהיה גר יחיד, בירך את ה' על הצלת ישראל, נוצר גנאי מסוים לעם השלם שלא עשה זאת. כדי לתקן זאת, דוד הקפיד לברך את ה' בברכה גדולה ונצחית יותר מברכתו של יתרו [רש"י].