ההתגייסות העצומה של העם לתרום הון רב לבניין המקדש מעוררת השתאות והכנעה עמוקה. פליאה זו מתעצמת לנוכח הרקע ההיסטורי, שכן עד ימי דוד סבלו ישראל משעבוד לאויביהם וממלחמות רבות, והיכולת לאסוף אמצעים כה גדולים אינה מובנת מאליה [ביאור שטיינזלץ].
בתחילת דבריו מביע דוד המלך תמיהה על עצם היכולת הכלכלית של האומה: וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת. המשמעות של המילה נַעְצֹר היא לאסוף, להחזיק או לעכב אצלנו [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. דוד שואל כיצד ייתכן שעוצם ידם כה גדול עד שהצליחו לאסוף הון כה רב [מצודת דוד, מלבי"ם], וכיצד הצליחו לדחוק את עצמם להתנדב בנדיבות עצומה שכזו [רש"י].
התשובה לכך טמונה בהכרה שכִּי מִמְּךָ הַכֹּל. העושר המופלג אינו פרי כוחם העצמי, אלא הכל הגיע מאת ה' [מצודת דוד, מלבי"ם]. תפיסת הבעלות כאן היא מוחלטת: לא רק הממון העודף שיש לאדם מעבר לצרכיו שייך לה', אלא לאמיתו של דבר גם מה שהאדם צריך לעצמו ולבני ביתו, הכל שלו [חומת אנך]. ה' רק חילק לאדם מעט מתוך השפע הזה [רש"י].
מתוך כך נובעת ההבנה של וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ. כאשר העם תורם, הוא בעצם נותן לה' מתוך ידו שלו שהעניקה להם את השפע [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. יתרה מזאת, העושר מעולם לא יצא מרשותו של ה', הוא נותר בידו ושלו, והאדם רק משיב לו את מה שכבר שייך לו [מלבי"ם]. הפרשנים מעירים כי במילה נָתַנּוּ ישנו דגש באות נו"ן השנייה, המלמד כי המילה היא קיצור של "נתננו", כלומר: ממה שנתת לנו מידך, חזרנו ונתנו לך מקצת [רש"י, מנחת שי].