תחשבו על רגע שבו קניתם מתנה להורים שלכם, אבל השתמשתם בדמי הכיס שהם בעצמם נתנו לכם. זה בדיוק מה שהרגיש דוד המלך. עם ישראל תרם המון כסף וזהב כדי לבנות את בית המקדש, ודוד הסתכל על כל השפע הזה והיה פשוט המום. הוא ידע שבעבר העם סבל מהרבה מלחמות ואויבים, ולכן הוא לא הבין איך פתאום יש להם כל כך הרבה לתת.
הוא פנה לה' ושאל איך ייתכן שאנחנו נַעְצֹר כֹּחַ, כלומר איך הצלחנו לאסוף כל כך הרבה אוצרות ולהיות כל כך נדיבים. דוד מיד עונה לעצמו ומסביר את הסוד: כִּי מִמְּךָ הַכֹּל. כל העושר הזה לא באמת הגיע מהכוח של האנשים, אלא הכל מאת ה'. אפילו מה שאנחנו צריכים לעצמנו שייך בעצם לה', והוא פשוט מחלק לנו קצת מכל הטוב שלו. לכן, דוד אומר לה' וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ. כשהעם תורם, הוא בעצם לוקח מהיד של ה' ומחזיר לו. העושר תמיד היה ונשאר של ה', ואנחנו רק מחזירים לו באהבה את מה שתמיד היה שלו.