דברי הימים א, פרק כ״ט, פסוק ט״ו

קרה לכם פעם שבניתם ארמון ענק בחול או שאספתם המון חפצים, והרגשתם שזה יהיה שלכם לנצח? בעולם שלנו, אנחנו לפעמים מרגישים כמו וְתוֹשָׁבִים, שזה אומר אנשים שגרים במקום אחד המון זמן ומרגישים בו קבועים לגמרי. אבל האמת היא שאנחנו בעצם גֵרִים, כלומר סוג של אורחים. העולם כולו שייך לה׳, ואנחנו רק מתארחים בו. ממש כְּכָל־אֲבֹתֵינוּ, הדורות שהיו לפנינו, גם אנחנו נמצאים פה לזמן קצוב, וכל מה שאנחנו מצליחים לאסוף ולהשיג בחיים קורה רק בזכות העזרה של ה׳. הזמן שלנו בעולם עובר מהר, והוא מתואר במילים כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל־הָאָרֶץ. תחשבו על צל בחוץ, הוא כל הזמן זז עם השמש, משתנה, ואי אפשר באמת לתפוס אותו בידיים כי אין בו משהו אמיתי שאפשר להחזיק. כך גם הימים שלנו חולפים להם. בסוף נאמר וְאֵין מִקְוֶה, ובהקשר הזה הכוונה היא שאין לאף אדם תקווה להישאר בעולם הזה לתמיד. ההבנה הזו עוזרת לנו לזכור שהרכוש שלנו הוא רק זמני, ושכדאי לנו להעריך כל רגע שבו אנחנו מתארחים בעולם של ה׳.