קיומו של האדם בעולם הוא ארעי ושברירי מטבעו. למרות תחושת היציבות והרכוש שאנשים עשויים לצבור במהלך חייהם, הנוכחות האנושית עלי אדמות חסרת קביעות ומוגבלת בזמן. כל הקניינים הפיזיים ואף ימי החיים עצמם הם שלב חולף בלבד, הנתון לחלוטין לחסדי ה׳.
הפסוק מציג התמודדות עם המונחים גֵרִים וכן וְתוֹשָׁבִים. המילה וְתוֹשָׁבִים מתארת אדם היושב זמן רב במקום אחד [מצודת ציון]. עם זאת, הפרשנים מסכימים כי תחושת התושבות והקביעות בעולם היא אשליה. גם אם אנו מחשיבים את עצמנו כתושבים, הרי שאנו בדיוק כְּכָל־אֲבֹתֵינוּ שהלכו לעולמם ומתו, ולכן למעשה כולנו רק גרים [רד"ק, רלב"ג ומצודת דוד]. אנו אורחים בעולם שבו אין לנו באמת חלק ונחלה, שכן הארץ כולה שייכת לה׳ [רש"י]. רובד נוסף של זרות מציג המלבי"ם, המסביר כי אנו נחשבים גֵרִים משום ששורש הנפש שלנו מגיע מעולם אחר, ולכן איננו יכולים באמת לקנות או להחזיק ברכוש בעולם הזה. לאור קוצר ימינו כגרים, היכולת לאסוף הון רב בזמן כה מועט אינה פרי מאמץ אנושי, אלא מתאפשרת אך ורק בעזרת ה׳ [מצודת דוד].
הארעיות האנושית מומחשת באמצעות הדימוי כַּצֵּל יָמֵינוּ עַל־הָאָרֶץ. לצל יש משמעות כפולה: הוא משתנה ללא הרף וחסר צורה יציבה, ובמקביל אין בו שום ממשות אמיתית [ביאור שטיינזלץ]. ימינו חולפים במהירות כצל הפונה ונוטה עם תנועת השמש [רד"ק ומצודת דוד]. רש"י מדגיש את אפסות הקיום האנושי ומציין כי אין מדובר בצל יציב של אילן או בצל של עוף הפורח באוויר, אלא בצל כנפי הדבורה – צל קלוש שאין בו ממש. מנגד, המלבי"ם מציע התבוננות ייחודית על תהליך ההזדקנות דרך דימוי הצל: ממש כפי שצל ההולך ומתארך מעיד על כך שהוא קרוב להיעלם לחלוטין עם שקיעת השמש, כך גם ככל שהאדם מאריך ימים – הוא למעשה מתקרב יותר אל קצו.
בסופו של דבר, המציאות היא שוְאֵין מִקְוֶה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות המילה מִקְוֶה בהקשר זה היא תקווה. אין לאדם שום תקווה להימלט מן המוות או להאריך את ימיו מעבר לזמן הקצוב לו. מתוך ההבנה שאין לנו תקווה לחיי נצח בעולם הזה, המסקנה ההכרחית היא שכל הקניינים והרכוש שצברנו הם זמניים בלבד, ואינם באמת שלנו [מלבי"ם].