ההתכנסות ההיסטורית של העם סביב דוד המלך הגיעה לשיאה במפגן אדיר של התנדבות וקרבה לה׳, אשר בא לידי ביטוי בהקרבת קורבנות בהיקף עצום. המעמד חולק לשני סוגים עיקריים של קורבנות: עולות ציבוריות וזבחי שלמים של היחידים.
ההקרבה התרחשה לְמָחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא, כלומר ביום שלאחר אספת העם. הסיבה לעיכוב זה היא שביום האספה עצמו היו האנשים טרודים לאחר נאומו של דוד בקניית הבהמות הרבות לצורך הקורבנות עד שעות הלילה, ולכן ההקרבה בפועל נדחתה ליום המחרת [רש"י].
מבחינה סגנונית, פותחים דברי הימים באזכור של "זבחים" ו"עולות", אך מפרטים תחילה דווקא את העולות, ורק בסוף חוזרים לפרט את הזבחים [רש"י, מלבי"ם]. פירוט העולות מציג כמות שווה ואחידה לכל סוגי הבהמות [רש"י]: פָּרִים אֶלֶף אֵלִים אֶלֶף כְּבָשִׂים אֶלֶף. יחד עם בהמות אלו הובאו גם וְנִסְכֵּיהֶם, שהם הסולת והיין הנוצקים על המזבח כחלק מתהליך ההקרבה. קורבנות עולה אלו ניתנו כמתנה רשמית מטעם המלך או הציבור [ביאור שטיינזלץ].
לאחר סיום פירוט העולות, נסגר המעגל עם חזרה אל הזבחים שהוזכרו בתחילה: וּזְבָחִים לָרֹב לְכָל־יִשְׂרָאֵל. זבחים אלו היו קורבנות שלמים [מצודת דוד]. בשונה מאלפי העולות שהיו מתנת הציבור, הזבחים הרבים היו קורבנות פרטיים שהובאו על ידי ההמונים, כך שכל העם השתתף והביא קורבנות שלמים משלו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].