דוד המלך מקדיש מאוצרו האישי והמיוחד סכומי עתק של מתכות יקרות לטובת בניין המקדש, ומחליף את חומרי הבנייה הפשוטים בפאר חסר תקדים. תרומה זו כוללת שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים כִּכְּרֵי זָהָב וכן שִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר־כֶּסֶף מְזֻקָּק. הכסף מתואר ככזה שעבר תהליך זיקוק קפדני שהפך אותו ללבן וטהור מאוד, שכן לא ניתן להשתמש במתכות לציפוי מבלי שתהיינה מזוקקות לחלוטין [רש"י].
ייעודן של מתכות אלו הוא לָטוּחַ קִיר֥וֹת הַבָּתִּֽים, כלומר לצפות את כותלי המקדש [מצודת ציון]. הפועל "לטוח" מושאל מעולם הבנייה הרגיל, שבו מורחים טיח עשוי חרסית וחול. כאן נעשה בו שימוש מטאפורי, שכן במקום טיח פשוט, המקדש יצופה בטסים מוצקים של מתכות יקרות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
באשר לשאלה אילו מתכות שימשו בפועל לציפוי, קיימת מחלוקת בין המפרשים. גישה אחת גורסת כי הן הזהב והן הכסף שימשו יחדיו לציפוי קירות הקודש וקודש הקודשים [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, רוב הפרשנים מדגישים כי קירות המקדש צופו בזהב בלבד, ולא היה בהם כל ציפוי של כסף. לפיכך, הם מסבירים שהמילים לָטוּחַ קִיר֥וֹת הַבָּתִּֽים אינן מתייחסות אל הכסף הסמוך אליהן בפסוק, אלא חוזרות אל הזהב שהוזכר בתחילתו [רלב"ג, רד"ק, מצודת דוד]. על בסיס קושי זה, מובאת גם מסורת חז"ל ולפיה ה"כסף" המוזכר בפסוק אינו מתכת הכסף הרגילה, אלא למעשה סוג משובח ונדיר של זהב. הוא מכונה "כסף" משום שאיכותו הגבוהה "מכסיפה" ומביישת את כל שאר סוגי הזהב [רד"ק, מצודת דוד].