קרה לכם פעם שביקשו מכם לתרום משהו משלכם, אולי כסף מקופת החיסכון או משחק שאתם אוהבים, ונתתם, אבל בתוך הלב הרגשתם קצת עצובים להיפרד ממנו? בדרך כלל, כשמלך מבקש מהעם שלו לתרום, אנשים נותנים כי הם חייבים או כי לא נעים להם. אבל הפעם קרה משהו מיוחד ונדיר. הכתוב מספר לנו כי וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם. הסיבה לשמחה העצומה הזו היא שהנתינה שלהם נעשתה בְּלֵב שָׁלֵם. כלומר, הם לא תרמו בגלל לחץ של חברים, בושה מאחרים או כי הכריחו אותם. הם נתנו מתוך רצון פנימי ואמיתי. כשנותנים משהו ולא באמת רוצים, מרגישים בדרך כלל עצבות על הכסף שהפסדנו, אבל כאן העם הרגיש רק שמחה. למען האמת, השמחה הגדולה שלהם הייתה אפילו יותר חשובה מהתרומה עצמה, כי היא הוכיחה שהם נותנים לה' באהבה אמיתית ובלי שום מניע אחר.
הכתוב ממשיך ומספר שוְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה. למה דוד שמח אפילו יותר מכולם? קודם כל, כי הוא זה שיזם את כל איסוף התרומות הזה ושמח לראות את כולם משתתפים. אבל הייתה לו עוד סיבה עמוקה לשמוח. לפעמים, כשמבקשים מאנשים לתרום, הם עלולים לתת יותר ממה שיש להם בגלל לחץ, וזה מצב לא טוב שיכול אפילו לגרום לחטא. כשדוד המלך התבונן בעם שלו וראה אותם נותנים בכזו זריזות ומתוך אושר כנה, הוא הבין שאף אחד לא נתן בכוח או מתוך לחץ. הוא התמלא בסיפוק על כך שזכה לעזור לעם שלו לקיים מצווה כפולה, גם מצוות התרומה וגם המצווה הענקית של עשיית מעשה טוב מתוך שמחה גדולה.