עם התבססות מרכז השלטון והקודש בירושלים, חל שינוי מהותי בתפקידם ההיסטורי של הלויים. המעבר ממציאות של נדודים למצב של קבע איפשר לדוד המלך לערוך רפורמה בעבודת הקודש, ולהסב את ייעודם של הלויים מנשיאת משא למערך מאורגן של שירה ומוזיקה.
המילים וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶעֱמִיד דָּוִיד מכוונות לרשימת האנשים המפורטת בפסוקים הבאים, אותם מינה דוד והפקיד עַל יְדֵי שִׁיר, כלומר נתן בידיהם את האחריות לשורר ולנגן בֵּית ה' – בתוך בית ה' [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
התזמון למינוי זה מוגדר במילים מִמְּנוֹחַ הָאָרוֹן. מבחינה לשונית, המילה "ממנוח" שקולה בצורתה למילה "ממקום", ומשמעותה היא מהזמן שבו ארון הברית הגיע למנוחתו ולמקום מושבו הקבוע [רד"ק]. הפרשנים מסבירים כי עד לאותה עת, הארון היה מתנייד ומועבר ממקום למקום, כגון קרית יערים ובית עובד אדום. מיום שדוד העלה את הארון לירושלים והניח אותו באוהל המיוחד שהכין עבורו, הארון שבת מנדודיו [רש"י, רלב"ג, רד"ק, מצודת דוד]. הפסקת הנדודים יצרה מציאות חדשה: הלויים כבר לא נדרשו לעבודתם המקורית והקבועה לשאת את הארון ואת כלי המשכן על כתפיהם, וכך התפנו להתמסר במלואם לעבודת השירה [ביאור שטיינזלץ].
באשר למקום שירותם של המשוררים טרם בניית המקדש, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדוד מיסד את שירתם כבר באוהל שבירושלים, שם שירתו לפני הארון ממש כפי שעתידים היו לעשות בבית המקדש [רלב"ג, רד"ק, מלבי"ם]. עם זאת, ישנה דעה ולפיה המשוררים שירתו תחילה לפני המשכן שעמד בבמה הגדולה בגבעון, ורק לימים, כאשר בנה שלמה את בית המקדש בירושלים, הוא העמיד אותם לשורר במבנה הקבע [רש"י, רלב"ג].
מתוך סידור המשוררים שקבע דוד, ניתן ללמוד גם על כללי כבוד והיררכיה. משוררי משפחת קהת, שעבודתם נחשבה למכובדת ביותר, הוצבו באמצע. לימינם הועמדו בני משפחת גרשון, ולשמאלם בני משפחת מררי. מכאן נלמד הכלל כי האדם הגדול והחשוב ביותר ניצב במרכז, השני לו בחשיבותו עומד לימינו, והשלישי לשמאלו [רלב"ג].