חלוקת הערים לכוהנים משקפת את מעמדם הייחודי בשבטי ישראל, כמי שאינם זוכים לנחלת קרקע רגילה אלא למקומות מגורים הממלאים תפקיד חברתי ורוחני. הכתוב פותח במילים וְלִבְנֵי אַהֲרֹן, כחזרה לרצף הדברים לאחר שהופסק קודם לכן כדי לציין את הנחלה שניתנה לכלב [מצודת דוד].
הערים הניתנות לכוהנים מוגדרות כעָרֵי הַמִּקְלָט. בנוסחים משובשים ומאוחרים הופיעה המילה "יהודה" בתוך צירוף זה, אך בדיקת כתבי יד עתיקים ומדויקים מראה כי הנוסח הנכון הוא "ערי המקלט" בלבד [מנחת שי]. משמעות המילה הַמִּקְלָט היא קליטה, שכן ערים אלו קולטות לתוכן רוצחים בשגגה ומאפשרות להם להתגורר בהן, בניגוד לערים אחרות שאינן מניחות לרוצח לשבת בתוכן [מצודת ציון]. למעשה, כל הערים שניתנו לכוהנים וללויים שימשו כערי מקלט [מצודת דוד].
הכתוב מונה את הערים ופותח באֶת חֶבְרוֹן, שהיא עיר מקלט ראשית [ביאור שטיינזלץ], והיא מוזכרת כאן שוב אגב פירוט שאר הערים [מצודת דוד]. לצד שמות הערים מודגשת התוספת וְאֶת מִגְרָשֶׁיהָ, כדי להבהיר שהכוהנים קיבלו לידיהם רק את הערים עצמן ואת השטחים הפתוחים הסמוכים להן, אך לא את השדות והחצרים הסובבים אותן. הגבלה זו נובעת מכך שלכוהנים וללויים אין נחלה של ממש בארץ, והם זכאים רק למקומות מגורים ולשטח המיועד לצרכי מחיה בסיסיים [ביאור שטיינזלץ].