הבעלות על נחלת חברון מוצגת במקרא לעיתים באופן שעשוי להיראות סותר, שכן במקומות אחרים נאמר שהעיר הייתה שייכת לכלב בן יפונה. כדי ליישב זאת, מוסבר כי הייתה חלוקה ברורה בשטח: העיר עצמה והמגרשים שבה ניתנו לכוהנים בני קהת, ואילו שדה העיר וחצריה, כלומר היישובים הקטנים שסביבה, הם אלו שניתנו לכלב [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי העברת השטחים לכלב לא הייתה החלטה חדשה של בני הדור, אלא קיום של ציווי מפורש מאת משה, שפעל על פי דבר ה' [רש"י, מצודת דוד, חומת אנך]. נתינה זו מהווה למעשה את התגשמות ההבטחה האלוהית לכלב כפרס על נאמנותו, שכן ה' העיד עליו שהייתה בו "רוח אחרת" והבטיח להביאו אל הארץ ולהוריש אותה לזרעו [חומת אנך].