חלוקת ערי הלויים מתוך נחלות השבטים מגיעה כאן לסיומה, עם הענקת הערים למשפחה האחרונה שטרם קיבלה את חלקה. המילה הַנּוֹתָרִים מתייחסת לבני משפחת מררי, שהיו האחרונים מבין בני לוי לקבל נחלה, לאחר שמשפחות גרשון וקהת כבר קיבלו את חלקן [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יש המדייקים כי הכוונה היא לאותם בני מררי שעדיין לא הגיע לידם חלקם מתוך תריסר הערים שהוקצו להם על ידי השבטים ראובן, גד וזבולון [רש"י].
מתוך נחלת שבט זבולון ניתנו לבני מררי הערים רִמּוֹנוֹ ותָּבוֹר. בהשוואה לרשימת הערים המקבילה המופיעה בספר יהושע, ניכר כי הושמטו כאן שתי ערים (יקנעם וקרתה), ושמות הערים הנותרות השתנו: "רמונו" היא העיר דמנה, ו"תבור" היא העיר נהלל [רלב"ג]. הסיבה להבדלים אלו בין הספרים נובעת מהמציאות ההיסטורית המאוחרת יותר שמשתקפת בספר דברי הימים. בני שבט זבולון לא הצליחו להוריש ולגרש את יושבי הערים המקוריות שהוקצו ללויים, ולכן בפועל לא יכלו לתת להם את יקנעם וקרתה. עקב כך, הועברו לידי הלויים בסופו של דבר רק רמונו ותבור, שהיא עיר השוכנת בגבול הר תבור [מלבי"ם].