תארו לעצמכם מצב שבו קבוצה צריכה לאסוף משהו במשותף, וכל אחד תורם את החלק שלו כדי שהמשימה תצליח. כשבני ישראל חילקו את הארץ, השבטים השונים היו צריכים לתת חלק מהערים שלהם לכוהנים וללויים. הכתוב כאן עושה מעין סיכום ומסדר לנו את רשימת השבטים שתרמו ערים למשפחת אהרון.
הכתוב מציין במפורש שהערים ניתנו מִמַּטֵּה בְנֵי יְהוּדָה וכן מִמַּטֵּה בְנֵי שִׁמְעוֹן, כי השבטים האלו לא הוזכרו קודם לכן, וכעת אנחנו לומדים שרשימת הערים שהוזכרה קודם ניתנה על ידם. אולי תשאלו את עצמכם למה לא מפורט בדיוק אילו ערים נתן שבט שמעון בעצמו? התשובה היא שהנחלה של שמעון הייתה מובלעת, כלומר נמצאת ממש בתוך שטח הנחלה של יהודה, ולכן החלק שלהם ניתן מתוך מה שנתן יהודה.
מיד אחר כך מוזכר גם וּמִמַּטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן. למרות שחלקו של שבט בנימין כבר הוזכר קודם, הוא מופיע כאן שוב כדי להדגיש לנו שהוא היה שותף מלא יחד עם יהודה ושמעון בנתינת הערים. בסוף הפסוק מופיעות המילים אֲשֶׁר יִקְרְאוּ אֶתְהֶם בְּשֵׁמוֹת. למרות שזה נשמע כאילו מדובר על משהו שיקרה בעתיד, הכוונה היא לזמן עבר. הכתוב בעצם אומר לנו שאלו אותן הערים שהשמות שלהן כבר נכתבו ופורשו במדויק בפסוקים הקודמים.