עושרו האגדי של שלמה המלך לא נשען רק על ייבוא ישיר של זהב, אלא על רשת ענפה של מסחר בינלאומי, מיסים ומנחות שזרמו אל אוצרות המלוכה מדי שנה. פירוט ההכנסות הלאומיות הללו ממחיש כיצד המלך השכיל לשאוב הון עצום ממקורות חוץ, מבלי להכביד במיסים על אזרחי ממלכתו שלו [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
ההכנסות הנוספות, שהגיעו לְבַד מאותם משלוחי זהב מרכזיים [מצודת דוד], נגבו תחילה מאַנְשֵׁי הַתָּרִים. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בסוחרים נודדים התרים ומחפשים אחר סחורות בארצות שונות כדי להעבירן ממקום למקום. עם זאת, קיימת מחלוקת לגבי היקף פעילותם; יש הסבורים כי אלו הם הסוחרים הגדולים ביותר, המרחיקים עד קצות הארץ כדי לאתר את השווקים המשתלמים ביותר [מלבי"ם, רלב"ג], בעוד אחרים טוענים כי אלו דווקא הסוחרים הקטנים, שבעקבות הונם המועט נאלצים לנדוד ולחפש עסקאות זולות [רד"ק, מצודת ציון]. גישה ייחודית ושונה מזהה את אַנְשֵׁי הַתָּרִים כאומה צפונית ספציפית שנקראה "תרתרים" [אברבנאל].
מקור הכנסה נוסף הגיע ממִסְחַר הָרֹכְלִים. הפרשנים מסכימים כי מדובר במוכרי בשמים שהיו נודדים מעיר לעיר כדי למכור את מרכולתם, והם נחשבו לסוחרים בסדר גודל קטן יותר [רש"י, מצודת ציון, רלב"ג, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. שלמה גבה מהם מס קבוע על מעבר סחורותיהם בגבולותיו או על השימוש שעשו באוניותיו [מלבי"ם, אברבנאל]. פרשנות חלופית מציעה כי המילים אינן מתייחסות לסוחרים עצמם, אלא לסחורת הבשמים הממשית שהובאה אל המלך מארץ אופיר יחד עם הזהב [אברבנאל].
בנוסף להכנסות ממסחר, אוצר המלך התעשר ממנחות ודורונות שהועלו לו על ידי מַלְכֵי הָעֶרֶב. רוב הפרשנים מזהים אותם כמלכי הערבים [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ], אך יש המפרשים את המילה "ערב" מלשון ערבות, כלומר מלכים זרים שהיו תחת חסותו וערבותו של שלמה וסמכו עליו [רש"י]. יחד איתם העלו מס גם פַחוֹת הָאָרֶץ, שהם השלטונים, השרים ומושלי המחוזות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].